בישראל של שנות ה-50, 60 ו-70, "האיש עם האקורדיון" היה דמות מוכרת וחשובה בכל אירוע מקומי של אנשים בכל הגילאים. הוא היה מגיע, צנוע ועם זאת מצויד בכלי הנגינה בעל המראה האלגנטי והמתוחכם, זוכה לשבת במקום מכובד ומרגש את כולם בצלילים המיוחדים, המעוררים, מלאי הרגש והאווירה, שיוצר הכלי. בפרדס חנה כרכור גדלו כולם על נגינתו של "האיש עם האקורדיון" המיתולוגי המקומי, חנניה דן. בשבת 6.4, ביריד "אמנים במושבה" אצל האמנית שלומית חפר, הוא ינעים באקורדיון לכולם עוד פעם.
חנניה דן נולד בשנת 1936 למשפחת עולים מגרמניה. אביו היה עורך דין, ובעוד ששני אחיו הגדולים נולדו בגרמניה (אחד מהאחים, בן 94 כיום, גר בבית ליד חנניה), חנניה נולד כבר בארץ, וחייו השתנו כשהיה בן 9. הימים היו ימי המנדט הבריטי, והילד חנניה, תלמיד בבית ספר אלונים במושבה, יצא יום אחד לדרך הנדיב, הכביש היחיד במושבה באותם ימים, ונפצע קשה מפגיעת רכב של הצבא הבריטי. הוא נלקח לבית החולים כשחייו בסכנה. "היה לי מזל גדול, הרופאים היו חברים טובים של אבא שלי, עוד מגרמניה, והפנצילין שהצליחו להשיג הציל אותי". חייו של חנניה ניצלו והוא חזר הביתה, אך הפגיעה הותירה אותו עיוור, עם ראיה של 3% בעין אחת בלבד. הוריו החליטו שהוא נשאר בבית הספר, בסיוע מורה פרטית, וכך היה.
כשהיה בכיתה ח' גילה את כשרון הנגינה והמוזיקה, וחייו השתנו לנצח. "שני אחי היו בצבא הבריטי, ואחד מהם הביא משם הביתה מפוחית פה. התחלתי לנגן בה וגיליתי שיוצא מזה משהו", הוא מספר. "בשלב מאוחר יותר, כשהבריטים עזבו את הארץ וקמה מדינת ישראל, באו עולים חדשים למתחם שהיה לפני כן מחנה צבא בריטי. העולים הביאו איתם כלי נגינה, ושם רכשתי את האקורדיון הראשון שלי".
הוא נאלץ לעמוד בפני התנגדותם של הוריו שהעדיפו שינגן בכינור, והתעקש על האקורדיון, כשהוא ממשיך להיתרם מהקשר עם העולים שבפאתי המושבה. "בין העולים היו מוזיקאים, ומהם למדתי לנגן. בדרך כלל, אחרי שהסתדרו בארץ, עזבו את הישוב ועזבו גם אותי. אבל אחד מהם, מוזיקאי יוצא מן הכלל ממוצא בולגרי שעבד עם מקהלות והיה עובר בין בתים ומלמד אקורדיון, המשיך לחזור כל שבוע ללמד אותי ואת תלמידיו האחרים ביישוב, גם אחרי שעבר לרמת גן. המורה כתב עבורי את התווים בהגדלה גדולה, כדי שאוכל לקרוא. גם אבשילום דרורי, המהפנט הידוע, חזר מהצבא הבריטי עם אקורדיון ונתן לי שני שיעורים. הוא ניגן יפה מאוד ועשה עלי רושם רב. בקיצור, עם הכינור גמרתי עוד לפני שהתחלתי".
חנניה ניגן בעיקר שירי ארץ ישראל ושירים רוסיים. הוא התחיל לנגן בגני ילדים בכל הסביבה, ועד היום הוא פוגש לפעמים אנשים שפונים אליו: "שלום, חנניה, זוכר אותי? ניגנת לי לפני 50 שנה בגן מלכה". הוא ניגן גם בתיכון החקלאי ביישוב, וגם לימד אקורדיון באופן פרטי, כשבסוף כל שנה עשה קונצרט תלמידים, ובכל שנה בחנוכה לקח את תלמידיו לנגן במרכז הרפואי שהם.
את אושרו הזוגי מצא בבגרותו, כשהכיר את אשתו, קרניה, לפני 32 שנים. היא מספרת: "הייתי חיפאית ועבדתי בספריה באוניברסיטת חיפה, והייתי נוסעת יום יום באוטובוס לעבודה באותה שעה. נהג האוטובוס, שהכיר את חנניה, שידך בינינו. הנהג וחברו היו שושבינים בחתונה, שהתקיימה בגינה של הבית בפרדס חנה, וקראו לזה 'חתונת המאה', כי החתן והכלה היו ביחד כמעט בני מאה. ב-1988 עברתי לגור בפרדס חנה". חנניה המשיך בקרירה עם האקורדיון, ניגן בין השאר גם פעם בשבוע בחוג לריקודי עם בבנימינה וגבעת עדה, וניגן במופעים ביחד עם נגנית הקלרינט שירי גרוסברג מעין שמר. "לא היה לי משעמם", הוא אומר. קרניה שרה במקהלת חן שומרון והתחילה ללמוד חליל צד אחרי שיצאה לפנסיה. בנוסף לצילום התווים בהגדלה גדולה, הוא נעזר גם במשקפות ובמכשירי עזר מיוחדים כדי להיות מסוגל לראות טלוויזיה, תווים ודברים אחרים. בבית יש לו שני אקורדיונים אלקטרוניים שהוא מספר שאפשר לעשות איתם ממש תזמורת שלמה, שני אקורדיונים רגילים ושני אקורדיונים קטנטנים שנשמעים כמו אקורדיון לכל דבר. חנניה וקרניה מסתובבים בעולם ומרבים לנסוע לחו"ל, וביתם הוא מקום תצוגה של אוספי מינאטורות וחפצי אמנות מרהיבים שהביאו איתם מרחבי העולם, ביניהם אוספים של פעמונים, כלי נגינה, מינאטורות של אנשים ובעלי חיים שמנגנים, ועוד. בפסטיבל דרך הנדיב בסתיו האחרון הם פתחו את ביתם למבקרים, ומאות אנשים נכנסו לבית והתפעלו מהאוספים.
"לפני שנה פרשתי", אומר חנניה. "כבר היה לי קשה מדי לראות את התווים וללמוד אותם בעל פה כמו פעם, ולאחרונה עברתי ניתוח שהותיר אותי עם שתי אצבעות קפואות". זה כמובן לא אומר שהוא לא יכול לנגן גם כיום, מהזיכרון ולמרות הניתוח, והוא ממשיך להגיע למרכז שהם ולנגן לדיירי המרכז, ועושה פלאות בנגינתו, כמו לגרום לאנשים שלא זזו להזיז ידיים ורגליים ולמחוא כפיים. כשהוא לוקח את אחד האקורדיונים היפים שבביתו ומראה לי איך הוא עושה זאת, אני חושבת על ילדי פרדס חנה כרכור שזכו לנגינתו באירועי ילדותם. שלומית חפר היא אחת מהם. היא זוכרת אותו היטב עוד מאז שהייתה בגן הילדים, גן תמי, ואחר כך בגן נעמי של נעמי מלינוביץ וטובה יעקובוביץ (היום גן רימון ברחוב הנשיא בכרכור). "לפני כל חגיגה – חנוכה, פורים, מסיבת סוף שנה – היינו אנחנו, הילדים, מחכים בגן שחנניה יגיע. אני זוכרת את הגננת מלמדת אותנו את הריקוד שוב ושוב ואת הסבלנות של חנניה לנגן כל הזמן את אותו השיר. ביום החגיגה חנניה היה מגיע יותר מוקדם, והרגשנו שהוא מתרגש יחד אתנו. מסיבה ללא חנניה לא הייתה אותה מסיבה".
שלומית חפר, ילידת המושבה, אמנית רב תחומית, משתתפת באמנים במושבה מזה כ-20 שנה. שלומית ששומרת ואוספת דברים של פעם החליטה לקראת 90 שנה למושבה ו- 50 שנה לאיחוד בין המושבות לציין זאת בתערוכה מיוחדת באירוע אמנים במושבה בשם "כאן הכל התחיל", המנציחה את היזמים והיוזמה, מפעלים מקומיים שהתוו את הדרך, כלים שנעלמו מהעולם (כמו טלפון חוגה, רדיו, מטבעות, אוסף עטיפות מסטיקים, מגהץ פחמים ועוד). היא צרה עם חנניה קשר והזמינה אותו לבוא לנגן באקורדיון שוב. "כשעלה הרעיון לתערוכה, היה טבעי לגמרי שהשם חנניה דן הוזכר, כמי שכל הילדים במושבה הכירו וגדלו על הניגון שלו. חנניה היה נוכח בכל מקום וזמני המסיבות נקבעו לפי לוחות הזמנים שלו".
הסטודיו של שלומית נמצא גם הוא בבית של פעם, ברחוב האורנים 40 בפרדס חנה. איתה מציגים באירוע עוד אמנים: חיה גבע, ציירת ילידת המקום וביתה של טובה מ"החנות טובה" שהייתה מותג במושבה במשך 43 שנים; שמוליק בכר, אמן ויטראז' מוותיקי משתתפי אומנים במושבה; הדר בלום יוצרת בקרמיקה; יונינה רבינוב, יוצרת חרוזי זכוכית ייחודיים ומשלבת אותם בתכשיטיה; לירון שטמלר, צורפת, קלרה גולדשטיין מכינה ערכות עבודה עצמית לכולם וקיטריינג השוקה יספק את האוכל. ביום ה', 4.4, בשעה 18:00, יופיע במתחם הזמר אהוד אריאל, ובשבת 6.4 ב–16:30 יגיע לנגן חנניה דן ויזכיר לכולם את הימים של פעם. "מי שזוכר או רוצה להיזכר בתקופה שהיינו ילדים, ורוצה להראות לנכדים כלים של פעם, מוזמן לבקר", מסכמת שלומית חפר.
