"אני לא בוכה בעבורי, אני בוכה כי לכולם קשה"

מראיינת: הילה יניב

ב-12 שנותיו הפך מועדון ברל'ה לאחד המקומות האהובים בארץ, על אמנים וצופים כאחד. האולם בקיבוץ להבות חביבה הפך לאחד ממקומות ההופעה הטובים בארץ, עם אווירה אינטימית נעימה בהופעות הישיבה ורוקנ'רול באוויר כשמזיזים את השולחנות לטובת מופעי העמידה. הקהל מצביע ברגליים ואת המקום פוקדים מיטב האמנים בארץ.

כמו רבים, נאלץ המועדון לסגור את שעריו בתקופת הקורונה. כעת, מספר הבעלים דודי גודר על הנזק הכלכלי, האירועים הקטנים שחזרו, הגעגועים לקהל ועל התקווה לשוב ולמלא את האולם.

ספר לי קצת על מועדון ברל'ה למי שלא מכיר

מועדון ברל'ה קיים כבר 12 שנים בקיבוץ להבות חביבה. בתקופה שקדמה לקורונה, התקיימו בו הופעות מדי ערב. אין אומן בארץ שלא דופק על הדלת שלנו ורוצה לבוא להופיע כאן. עכשיו, בעיקר בזמן הקורונה המופעים הפכו להיות טיפה יותר קטנים ואין קיסריה, אין את כל הגדלים הגדולים האלה. 

"הקהל של ברל'ה יודע להודות אחרת"

האומנים מאוד אוהבים את הקהל פה כי הוא לא קהל תל אביבי טיפוסי שיש לו הכל, אלא קהל יפה שיודע להודות. אנשים באים לבלות ערב שלם כי אנחנו מציעים גם אוכל ושתייה ולכן הם באים שעה וחצי לפני המופע.

בדרך כלל יושבים בקבוצות, שותים, אוכלים ורואים מופע ותמיד המופעים אצלנו משובחים ביותר.

אחד הסממנים המיוחדים הוא שהאומנים, לא משנה מי, משבחים את הקהל המקומי.

הם אומרים שזה לא כמו הקהל התל אביבי התובעני והדורש כל כך. כאן יש התיישבות אחרת- ישראל יפה יותר. נורית גלרון אמרה את זה פעם על הבמה שהקהל של ברל'ה יודע להודות אחרת.

השבוע הייתה אצלנו מארינה מקסימיליאן בערב אינטימי שהיו בו 200 איש יחד איתה.

היא הביאה עוד זמרת חימום וזה פשוט היה כמו ישיבה במשפחה, לשיר ביחד, לצחוק, לדבר. באמת מועדון מיוחד, משפחתי ומאוד נעים.

"האומנים מאוד אוהבים את הקהל פה" – גידי גוב בהופעה במועדון ברל'ה | צילום: רגב גל

בנוסף לזה, חוץ מהופעות שפונות לכלל האוכלוסיה, יש לנו ליין למבגורים וליין לצעירים, יש לנו ליין לסבים ונכדים בימי שבת בצהריים.

בדרך כלל אנחנו מביאים את המוזיקה שהסבים והמבוגרים הכירו יותר, הביטלס, אבבא,

אנחנו עושים מופע משולב של המבוגרים והילדים כדי שהצעירים יכירו את השירים האלה.

גם מוזיקה קלאסית?

מוזיקה קלאסית זה נושא שעכשיו אנחנו רוצים להיכנס אליו. עד עכשיו לא נכנסו אליו בכלל. 

בתחילת הקורונה הכרזנו שאנחנו מוכנים לפתוח בפני כל אומן לפי החוקים – 50 אנשים, 100 אנשים, מה שיגידו לנו.

אנחנו נותנים את האולם כדי שיופיעו בו, כדי שהתעשייה תנוע כי האומנים שאף פעם לא חיו ברווחה גדולה במיוחד, ולא העוזרים שלהם- המפיקים, אנשי התאורה, הנגנים, כולם היו להם שלושה חודשים מאוד קשים.

ואנחנו אמרנו – נפתח. ניתן להם להתחיל להופיע, להתחיל להתרגש.

בינתיים פתחו את האולמות במסגרת ההגבלות, ואנחנו מנצלים את זה ומופיעים עד 200 אנשים, הופעות יותר אינטימיות, יותר קטנות, אנחנו שומרים על מרחק. האומנים עצמם רעבים להופיע ורעבים לפרנסה.

יש "אובר בוקינג", יש לנו רשימת המתנה. הקהל מאוד רוצה קצת לצאת, ליהנות, לשבור את הסגר הנוראי הזה.

מהצד השני גם האומנים מאוד מעוניינים בזה, אז יצא שזאת סיטואציה טובה לכולם.

אי אפשר לגדוע עסק, אי אפשר להגיד "די"

מה הרגשת בהתחלת ההגבלות ?

ב-7 במרץ היינו בטראומה. 85 עובדים – כולם יצאו לחל"ת. כל העובדים מהאזור, כולל המנהלות שלנו, שבאות מהסביבה.

החזרנו קצת אוכל לספקים, סידרנו את המועדון, ארגנו אותו להמשך הפעילות, ניקינו, עשינו הכל כדי שכאשר נחזור הכל יהיה בסדר.

חזרנו בדיוק לפני שבוע ומאז ההופעות מלאות, לפי המותר כמובן. אבל העתיד שלנו לא ברור. 

מה שמאוד הפתיע אותנו הוא שחזרו הבר מצוות. פתאום היה לנו ביקוש לאירועים. אנחנו סגרנו כמה בר מצוות קטנות עד 100 איש. 

מה שמאוד חשוב לי לומר זה על רוח הצוות של העובדים שלנו, שהם כל כך מסורים וכל כך אכפתיים. 

עקב הקורונה היה נזק כלכלי?

הקורונה היא נזק כלכלי אינסופי כואב מאוד. הקיבוץ לא כל כך הלך לקראתנו.

יש דברים שאי אפשר לעצור. אי אפשר לעצור שיווק. אי אפשר לגדוע עסק כזה, אי אפשר להגיד "די".

הנזק הזה נמשך גם עכשיו, אי אפשר לקיים מועדון עם רווחיות של 200 אנשים. זה מעט מדי.

וכמו כל ענפי המופעים, האירועים והמסעדות, ההגבלות האלה מאוד פוגעות. אי אפשר לשלם את המשכורת שהיו, אי אפשר לשלם לאמנים כמו ששילמנו קודם.

מצד שני החשמל, המים, השכירות, הארנונה, הכל נשאר אותו דבר וזה מאוד כואב בכיס.

אני לא בוכה בעבורי, אני בוכה כי לכולם קשה, כי כולם בחוסר ודאות מאוד גדול ובחוסר ידיעה לגבי העתיד. וחוסר הוודאות הזה הוא נוראי, זה הדבר הכי קשה. 

ומה אתה חושב שיקרה בעתיד בעניין הקורונה וההגבלות?

אני אופטימי. לא תהיה ברירה, אנחנו חייבים להיות אופטימיים למרות שמעונן בחוץ.

נצטרך לראות מציאות עם המחלה הזאת, אנחנו נצטרך להסתפק בהרבה פחות בכל מקום. אני מקווה שעד ינואר יימצא חיסון והעולם יחזור לקדמותו".