לפני 15 שנים בדיוק יצאו בני הזוג דודו סלמה ומיכל אלדר מרמת פולג לטיול של אחרי צבא לסרילנקה בתת היבשת ההודית. זה היה שנה וחצי אחרי שחברים הכירו ביניהם. סרילנקה שלא היתה עדיין להיט לגולשים הישראלים, אלא מדינה שסבלה עשרות שנים ממלחמת אזרחים והחשש העיקרי של המטיילים שם היה מפיגועי הטרור. דודו ומיכל לא תארו לעצמם שרק בנס יצאו חיים משם ולא בעקבות פגוע טרור.
"לדבר הזה לא היינו מוכנים. לא ידענו שיש 'פיגוע' כזה. לא הכרנו את המושג הזה 'צונאמי'. זה קרה כתוצאה מרעידת האדמה השנייה בעוצמתה שנמדדה בעולם ואחת מהקטלניות ביותר בעת המודרנית. באסון הצונאמי קיפחו את חייהם למעלה מרבע מיליון בני אדם והוא אחד מאסונות הטבע הגדולים ביותר שפקדו את כדור הארץ" מספר דודו איש היי טק.
איפה הייתם כשהצונאמי החל?
באותם ימים היינו אמורים להיות בבונגלוס על חוף הים. אלא שמספר ימים לפני שזה קרה החלטנו להאריך את שהותנו בהרים ללילה נוסף ואפשר לומר שזה מה שהציל אותנו מגלי הצונאמי ששטפו את האי. הבונגלוס שלנו לאותו שבוע היה בקו ראשון לים בקצהו של מפרץ פראי. 15 שנים אנחנו חושבים על המזל שהיה לנו, על ההחלטה הגורלית שקבלנו ברגע האחרון להישאר עוד יום בהרים.
הרגשתם שהייתה רעידת אדמה?
לא הרגשנו דבר ובשעות הבוקר כאשר הגענו לטיול קצר בבית היתומים לפילים הסביר לנו הנהג שליווה אותנו שהיתה רעידת אדמה וכדאי לברר אם להגיע לכפר הנופש בהמשך היום. החלטנו לחזור למלון בהרים שממנו יצאנו ולהתקשר אל כפר הנופש. צריך להבין שזו היתה תקופה שונה מהיום שלטיולים לחו"ל לא לקחת טלפון סלולרי וגלישה באינטרנט כמעט ולא היתה קיימת במדינות כגון סרילנקה. גם רשתות חברתיות ואפליקציות מסרים כגון פייסבוק ווואטסאפ עדיין לא היו קיימות.
כשחזרנו למלון הדלקנו טלויזיה וצפינו ב-CNN ואז הבנו כי יש כבר דיווח על כ-1,500 הרוגים ושכדאי להתקשר להורים בארץ ולהרגיע אותם.
איך ההורים שלכם הגיבו?
הם בכו מהתרגשות. אני לא זוכר מתי שמענו לפני אותו אירוע את הוריי ואת הוריה של מיכל כל כך מתרגשים ובוכים. יחסית לסיטואציה, חשבנו שיצרנו קשר מהיר עם הארץ, אך מבחינתם זה היה נצח. צריך להבין שהחוויה שלהם היתה שונה משלנו. הם התעוררו כמו יתר העולם לערוצי הטלוויזיה שפתחו אולפנים ושידרו ברצף תמונות וסרטונים של הצונאמי והציגו ישובים שלמים שנמחקו. המראות היו קשים מאוד לצפיה. הים והטבע הכו בחופים במלוא עוזם ולקחו עימם מאות אלפי בני אדם.
האם ההורים היו מעודכנים במסלול שלכם?
היינו בטוחים שהם ידעו שאנו בהרים ולכן הם כלל לא דואגים. אך כשאתה רואה את התמונות החוזרות של הגלים המכים ביבשה ולצידן תמונת מפה של האוקיאנוס ההודי ובליבו אי קטן שנקרא סרילנקה, זה נראה מאוד מפחיד. ככל שחלפו השעות כך עלה מספר הנעדרים ומניין ההרוגים, מה שהוסיף לדאגתם.
מבחינתנו, סרילנקה היא אמנם אי, אך גודלה יותר מפי שלושה משטח מדינת ישראל ולכן בהתחשב באזור בו שהינו לא תארנו לעצמנו שיש להם סיבה לדאגה. אך כמו שאמרתי, הפרספקטיבה שונה ודברים שרואים מכאן לא ראינו משם.
חזרתם מיד לארץ לאחר האסון?
לא. פה דווקא התחיל החלק המעניין יותר. עוד באותו היום התקשר אלינו למלון סגן עורך עיתון "הארץ" דאז רונן זרצקי ששאל האם אסכים לסקר עבור העיתון את האירועים. מאחר שלא היה לאף עיתון ישראלי נציג בסרילנקה, קפצתי על ההזדמנות ומיד הסכמתי משום שראיתי בזה סוג של שליחות.
עיתון הארץ? מה לך ולעיתונות?
את רונן הכרתי מהתקופה שבה היה עורך מדור הספורט של העיתון ומעת לעת הייתי כותב עבורם סיפורי צבע שונים על הפריפריה. אביה של מיכל – העיתונאי עקיבא אלדר היה הפרשן המדיני של העיתון באותה תקופה ובשיחה בינו לבין רונן עלתה העובדה שאני ומיכל בסרילנקה.
איך הגעת אל הסיפורים כשאתה במדינה זרה?
כמעט כל בתי המלון בסרילנקה פינו את כל אולמות הקונגרסים/אירועים שלהם ופרסו בהם מזרנים לכל הניצולים והפצועים. כך שלמעשה עברנו בין בתי המלון ושוחחנו עם ניצולים ושמענו מהם על הסיפורים והזיכרונות שלהם מהרגעים בהם הכו גלי הענק ביבשת. המראות בנקודות הללו היו קשים. אלפי בני אדם הלומים ופצועים שעדיין לא מעכלים את שארע להם.
מה היה הסיפור המרגש מבחינתך?
באחד ממרכזי הניצולים פגשתי חבורה גדולה של 12 ניצולים ישראלים ושלחתי לארץ את התמונה הראשונה שלהם. הסיפורים שלהם היו מצמררים, אך במזל ותושיה רבה כולם שבו ארצה בשלום. יממה לאחר הגעתם למרכז השורדים והניצולים, כבר הגיעו אנשי בטחון ישראלים שפינו אותם אל שדה התעופה והטיסו אותם חזרה לישראל. היה מדהים לראות כיצד ישראל דואגת לאזרחיה ברגעים הללו להבדיל ממדינות אחרות.
למה זה מרגש אותך. הרי זה טבעי שהמדינה דואגת למטייליה גם היום.
באחד ממסעותינו פגשנו חבורה צעירה של ניצולים בני 16 מאנגליה שאיבדו את כל חפציהם וכספם לרבות הדרכונים והמסמכים שלהם. רק לאחר כשבוע הם הוזמנו לשגרירות האנגלית, שהנפיקה עבורם דרכון זמני חדש ונתנה לכל אחד מהם חמישה ליש"ט. אני זוכר שכתבתי על זה ומאחר ש'הארץ' גם פרסם את הסיפורים במהדורה באנגלית התקשרו אליי מעיתונים בריטים, לאחר שקיבלו את הטלפון במלון מהמערכת ועשו לזה פולו-אפ עם קרדיט גם אצלם.
אז כדאי להיות מטייל ישראלי.
לגמרי. המעטפת המדינית ומשרד החוץ דואגים לישראלים בכל מקום בצורה שלא ניתן להשוות לאף מדינה אחרת. זו הסיבה שלעיתים קצת צורם לי לשמוע ביקורת שמטיחים במדינה תרמילאים ומטיילים שלא נזהרים ואז עולים לראיונות באמצעי התקשורת ומעבירים ביקורת על הסיוע המועט של המדינה.
אני יכול להגיד בפה מלא כי ישראל כל כך מתורגלת ומסודרת מסיטואציות כגון אלו, כך שאזרחי המדינה זוכים ליחס VIP בהשוואה לכל מדינה אחרת.
מה הסיפור הכי מרתק שיצא לך לסקר?
היו המון סיפורים מרתקים וכואבים שיצא לי לסקר על אנשים ששרדו ונשארו מחוסרי כל. אך היה אחד שהוא מעל כולם. זה היה בחור בריטי שראיינתי שהיה מלא כולו בסימנים כחולים ופצעים שסיפר לי שבזמן הצונאמי הוא היה בים וגלש. לא סתם גלש, אלא גלש על הצונאמי. לדבריו, כגולש היה לו מאוד חשוב כל העת לגלוש במרחק סביר מהסלעים כדי לא להיפגע מהם. בשלב כלשהו כאשר הים התרומם, הוא הבחין כי אינו רואה יותר את הסלעים ושמשהו לא ברור מתרחש לכן הוא החליט לצאת מהים ולסיים את הגלישה. כאשר הגיע אל היבשה הבין שהוא לא על החוף כי אם על הכביש המהיר שהיה מרוחק מאות מטרים מהחוף. גם הסיפור הזה זכה לחשיפה רבה ומאחר ופורסם במהדורה באנגלית, הוא סוקר גם בעיתונים בריטיים וזכה לתהודה רבה באותה תקופה.
האסון שחוו והמזל שהיה להם בזכות ההחלטה שקיבלו ברגע הנכון גרמה לדוד לקבל את ההחלטה הכי חשובה בחיים שלו. כעבור שבועיים שבו בני הזוג לארץ ועוד באותו שבוע הציע למיכל נישואים. מספר חודשים לאחר מכן הם החליפו טבעות מתחת לחופה.
הארוע בסרילנקה חיבר ביניכם. האם אתם מתכוונים לחזור לשם?
עדיין לא היינו שם מאז הצונאמי אך יש לנו תכניות להגיע לשם. אני מניח שסרילנקה של היום אינה המדינה שאנו זוכרים. אמנם חלפו רק 15 שנים, אך מאז תמה מלחמת האזרחים ואין יותר 'נמרים טמיליים' שעשו פיגועים, האזורים מוכי הצונאמי שוקמו ונבנו מחדש, התיירות לאי גדלה מאוד והאינטרנט הרבה יותר נגיש.
