את עיסוקי בתחום העיתונות אני זוקפת לחברי היקר מנחם זילברמן שהשבוע מלאו שלושים לפטירתו. הייתי במסע בהודו כששמעתי על מותו והוא זעזע אותי כמו רעם ביום בהיר.
היה זה בשנות ה-80 באילת, לשם עברנו להתגורר בעקבות עבודתו של בעלי. במהלכו של משחק טניס נודע לי שמנחם, עורך ירחון בשם "אפרופו אילת", מחפש מזכירה. המערכת פעלה בבית המגורים של מנחם ודורית ואני שהתקבלתי לעבודה, הפכתי לבת משפחה. במערכת שימשתי בעצם מזכירה, אבל אחרי זמן קצר כבר כתבתי את מדור החברה, חילקתי את העיתון לקיוסקים וניסיתי למכור שטחי פרסום. העבודה היתה בבתי המלון והתקופה זכורה לי כבילוי מתמשך עם איש חכם, מוכשר ומצחיק.
דרום-צפון-אמריקה
כשבעלי ואני עזבנו את אילת וחזרנו להתגורר בנתניה הצטרפתי למערכת העיתון "נתניה עכשיו", שבה התבקשתי לכתוב מדור כלכלי. מהר מאד המשכתי בעיתונות בתחומים שונים ומאז כמעט 30 שנה אני בתחום. אחר כך מנחם ודורית עברו צפונה למכמורת. והמשכתי לעבוד עם מנחם שהיה יו"ר ארגון הקופירייטרים בישראל. מנחם היה קופירייטר מוכשר ביותר ובנוסף לימד
במסגרת הארגון בבית ספר לקופירייטרים. הייתי מגיעה לביתו של מנחם כדי לרכז את הפעילות של הארגון. מנחם היה זה שלימד אותו לעבוד עם תוכנות מחשב. גם הפעם העבודה במחיצתו היתה חוויה. הייתי נוסעת איתו לפגישות הארגון בקפה תמר ברחוב שנקין בתל אביב שזו חוויה חברתית בפני עצמה. מנחם היה איש מבריק. איש של מילים, חכם ומצחיק. אמנים היו מתקשרים אליו כדי
שימציא בשבילם בדיחה, כותרת, לוגו. שיחה איתו היתה מעין סטנד-אפ.
כשעבדתי איתו במכמורת הוא הריץ את מופע הסטנד~אפ המצליח שלו, "ערב בלי אשתי", ובשעות היום היה עקר בית. בבוקר היה מגיש לי קפוצ'ינו ולימד אותי איך מכינים בולנז עסיסי. הוא היה שף מוכשר וידען מקצועי שביקר בלא מעט מסעדות. העבודה עם מנחם היתה לא שגרתית. הוא, למשל, ביקש ממני להחזיר את אביגיל בתו מבית הספר הדמוקרטי בחדרה, שם למדה בעת שהוא הכין את ארוחת הצהריים. בשלב מסוים בקשתי ממנו שיכתוב לי ביקורת מסעדות בנתניה ולפני חמש שנים כשמנחם ערך את העיתון "ידיעות אמריקה" בחוף המערבי השתתפתי בכתיבת מדור האוכל שלו "קרוב לצלחת".
רענן כמו יוגורט
על כישרונו הבימתי וחלקו בחיי התרבות בארץ כתבו בכל העיתונים. הוא היה שחקן, תסריטאי, עיתונאי, מבקר, יזם וגם סקיפר. כשעזבתי את העבודה איתו בארגון הקופירייטרים הוא יצא למסע לארצות הברית וחזר כשהוא מוביל יאכטה לבדו לארץ. באחת הפעמים כשטיילתי איתו בקליפורניה הוא לקח אותי לסאן דייגו ולמכסיקו. טיילתי ביוניברסל סטודיו בהוליווד, גמעתי איתו מרחקים
כשכל הדרך הוא סיפר היסטוריה ואנקדוטות בו זמנית. אכלנו בשוק הדייגים בלוס אנג'לס, במסעדת פועלים סינית. הטיולים היו נהדרים, ממצים, עם הרבה הומור ובדיחות ושליטה טובה במרחבים העצומים של קליפורניה, שליטה בהיסטוריה של אמריקה ובעיקר במקומות המיוחדים והנכונים לשם הביא אותי. חשתי שמנחם אוהב את מה שהוא עושה. זה לא היה סתם "סיור מודרך", זו היתה
חוויה תרבותית מעניינת ומשעשעת. זה היה לראות את הוליווד בעיניים של שחקן קולנוע וטלוויזיה, שידע להסביר על הכוח והקסם של הוליווד וזה היה תפור עליו. "זו עיר שממציאה את עצמה כל דקה. אבל אנשים ממבט ראשון לא מבינים אותה, לא יודעים איפה מתחילה ואיפה היא נגמרת. צריך לתת להם את המפתח להבין ולהראות להם ואת זה אין מי שיעשה בעברית ובצורה לירית כמו שאני עושה", הוא אמר לי.
מנחם אהב את המפגש עם הישראלים והוא גם הגיע לביקורים בארץ. באחד מהביקורים אמר לי: "המפגש עם הישראלים הוא לא רק עבודה בשבילי אלא גם חיי החברה שלי. אני נהנה מזה. אני טיפוס שבנוי ליחסים קצרים, בשלושה ארבעה ימים אני נשאר רענן כמו יוגורט לפני שיהפוך לגבינה. כל אחד מהמטיילים שלי הוא סיפור מרתק. כל אחד מספר לי מאין הוא בארץ, מספר על המשפחה שלו ויש מקרים רבים שאני מכיר חברים וקרובים של מטיילים. הישראלים הם האנשים שמתחברים הכי יפה כי להתחבר זה הטבע השני שלהם. וזה לגמרי לא מפתיע שאני אמצא גם קרובי משפחה משותפים ביניהם. הגיע למשל שלמה אליהו וכשסיפרתי לו שאריק איינשטיין הוא בן דוד של אבא שלי- שלמה אמר לי שסימה, אשתו של אריק, היא בת דודה שלו".
