דנה זהרוני, 39 אמא לשתי בנות מפתחת קוד באלביט לא הבינה מה קרה לה אחרי שילדה את בתה הקטנה לפני שלוש שנים. הרגלים התנפתחו לה, היא עלתה באופן חריג במשקל, היא היתה בסטרס ובדכאון וגם לא יכלה להניק את התינוקת. לא מה שאתם חושבים. זה לא היה דכאון אחרי לידה. הסימנים שהופיעו בהמשך היו דרסטיים יותר ועדיין הרופאים חשבו שהכל נובע מתהליך הלידה.
דנה עלתה מצרפת בשנת 2004 כסטודנטית. היא סיימה בצרפת תואר ראשון וכשעלתה התקבלה לעבוד באינטל. היא למדה הנדסת תקשורת והחלה בלימודי תואר שני בהנדסת תעשיה וניהול. עכשו היא עובדת כמהנדסת תוכנה. את בעלה הכירה במסגרת העבודה בהייטק.
"יום אחד כשהייתי אצל חמותי לפתע לא ראיתי בעין אחת. לא ידעתי מה יש לי, לא הרגשתי משהו מיוחד בנוסף לכל הבעיות שהיו לי מאז הלידה כמו השמנה מוגזמת וחוסר יכולת לרדת במשקל, שיער שגדל באופן פתאומי על הפנים. הלכתי לבדיקות ולא מצאו דבר. כשהגעתי למוקד והתלוננתי שאני לא רואה נתנו לי זריקת הרגעה. נרגעתי וחזרתי לראות בעין. עבר שבוע ושוב זה קרה, שוב לא ראיתי בעין, שוב נתנו לי זריקה. ואז ביום שישי אחד החזקתי את התינוקת בת החודשיים, הנחתי אותה בעגלה וכנראה שבאותו רגע חטפתי סוג של שבץ. הייתי כמעט מתה, עשו לי החייאה ולקחו אותי באמבולנס לבית החולים".
היא חזרה לחיים, דברה רק צרפתית וכשדברו איתה על הבנות היא לא זכרה שיש לה ילדות. במשך שעתיים היא ראתה אנשים ולא הכירה אותם וגם את העברית שכחה. אחרי שעתיים חזרה לדבר עברית ולזהות אנשים אבל לא ידעה לעשות כלום: ללכת לשירותים, להתלבש, להתקלח וכך אלה היא אושפזה לשלושה שבועות בבית החולים ועברה ממחלקה למחלקה לבדיקות.
"במשך שלושה שבועות דקרו אותי ועשו המון בדיקות אך לא מצאו משהו מדוייק. אל התינוקת לא התייחסתי ולא יכולתי לטפל בה. אני הייתי כמו זומבי עשיתי מה שאמרו לי. הייתי מחכה שיגידו לי מה לעשות ולא דיברתי. הייתי עייפה וישנתי כל הזמן".
היא אושפזה בתל השומר אשפוז יום לצורך שיקום ונפגשה עם פסיכיאטר: "נכנסתי לדכאון עמוק ואמרתי שאני לא יכולה לחיות יותר. אני לא ידעתי איפה אני גרה, לא ידעתי להתנהל בבית, לא להתקלח לבד, לא להתלבש לבד, לא לבחור בגדים ובעלי היה בוחר בגדים מהארון. אני הבנתי שידעתי לעשות את הדברים האלה קודם. אבל עכשו לא ידעתי מה עושים קודם כמו למשל אם קודם מסתבנים ואחר כך שוטפים. רק לאחר חודשיים הייתי מסוגלת לעשות בעצמי מקלחת. הזכרון נפגע קשות. אמרתי שאני רוצה להתאבד ולכן הפסיכיאטר אישפז אותי בפרדס חנה. הייתי עם חולי נפש ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי שם".
בעלה ניסה כל הזמן להוציאה משם ועם הזמן כנראה גם גילו מה המחלה שלה. היתה זו אחותה התאומה החלה שאיתרה באמצעות האינטרנט שדנה סובלת ממחלה בשם "קושינג".
"הדבר שעזר לה לאתר את המחלה ממנה סבלתי היה הופעת שערות על הפנים וחוסר היכולת לרזות. אני ידעתי שאני חייבת להשתחרר מבית החולים לחולי נפש ורק מהסיבה שלא יכלו לעשות שם את הבדיקות לאשר את המחלה שחררו אותי לתל השומר. שם הצמידו לי רופא ועשו לי את הבדיקות האנדוקרינולוגיות. כשהרופא ראה שצמחו לי שערות על הפנים ועל הכתפיים, ושאני לא זוכרת מה קרה לי הוא המשיך בבדיקות שנעשו יום ולילה עד אשר נמצא בברור שיש לי 'קושינג'".
מה זה "קושינג"?
על פי האתר של בית החולים איכילוב תסמונת קושינג היא הפרעה שבה יש בגוף עודף של ההורמון קורטיזול. באופן טבעי קורטיזול מופרש מבלוטות יותרת הכליה תחת בקרה של הורמון אחר, ACTH, המופרש מההיפופיזה. יש מספר מצבים אשר עלולים לגרום לתסמונת קושינג – השכיחה שבהן היא טיפול תרופתי בסטרואידים. סיבות נוספות הן הפרשת יתר של קורטיזול מאחת או שתי בלוטות האדרנל (יותרת הכליה) או הפרשת יתר שלACTH מההיפופיזה או מגידול במקום אחר. כל מטופל יעבור מספר בדיקות לזיהוי המקור של הפרשת היתר. "מחלת קושינג" היא צורה של תסמונת קושינג שבה הבעיה היא הפרשת יתר של ACTH ממקור בלוטת ההיפופיזה.
תסמונת קושינג מתבטאת במספר רב של סימנים וסימפטומים, ביניהם: עליה במשקל (בעיקר באזור הבטן) דלדול וחולשת שרירים, תפיחות ואודם של הפנים, הדקקות של העור ופציעה בקלות, פגיעה בחוזק העצמות, שיעור יתר בנשים, פגיעה בפוריות ובליבידו, וכן שינויים במצב הרוח הכוללים דיכאון ואפילו פסיכוזה של ממש לעיתים נדירות. כמו כן תתכן עליה בלחץ הדם והתפתחות של סוכרת חדשה או החמרה של סוכרת קיימת.
מה עשו לך אחרי שגילו את המחלה?
"הרופאים לא ידעו מאין נובעת המחלה, מהבלוטה בראש הוא מיותרת הכליה. לאחר שנמצא כי הבעיה היא בבלוטת יותרת המח נותחתי והוציאו גידול לא ממאיר מהבלוטה. יום ההתעוררות מהניתוח הוא יום ההולדת שלי וחודשיים אחרי שהתעלפתי. בעצם שנה אחרי שהתעלפתי יצאתי מהדיכאון, וחודשיים אחרי זה חזרתי לעבודה, זה היה בזכות ראש הצוות שלי שכל הזמן תמכה בי והאמינה שאני יכולה לחזור"
אז מה בעצם היה לך?
"היתה לי התקפה אלימה של "קושינג" ורק מעט רופאים יודעים על המחלה הזאת שהדיכאון הוא אחד התופעות הנילוות אליה".
איך יצאת מהדיכאון?
"במשך חודשים ביקרתי בשקום בתל השומר. עשיתי שם תרגילים, בכיתי המון, חזרתי הביתה ובכיתי, חזרתי להתקלח, החזירו לי את רשיון הנהיגה וכך לאט לאט השתפרתי. סבא וסבתא הוריו של בעלי עברו לגור דלת מולינו והם טיפלו בילדות בזמן שאני לא הרגשתי ולךא שלטתי בחיים שלי. חמותי הסבירה לי איך לקלח את הבת שלי, ולאט גם חזרו הזכרונות ולמדתי לחיות את היומיום כי נזכרתי בזה. הזכרון הקצר אבד לי במהלך ההתקפה ולכן גם עניתי תשובות לא נכונות לפסיכיאטר. בעלי מצא באינטרנט שאפר לבדוק ב DNA איזה תרופות פסיכיאטריות מתאימות ואיזה לא עוזרות ואז שינו לי את התרופות ותוך שלושה שבועות יצאתי מהדיכאון".
במשך שנה נותקת מהילדות שלך איך היחסים איתן עכשו?
"אומנם נותקתי מהן אבל הייתי נוכחת ופה ושם עזרתי במקלחות ועוד. היה זה בעיקר בעלי שהוציא אותי מהמחלה. הוא ספג הכל, את הבכי שלי, את אבוד הזכרון ועם כל זה הוא דאג להוציא אותי כל שבוע למסעדה כדי שנהיה לבד וביחד. הוא הפסיק לעבוד לתקופה של חודשיים וחצי והיה זה הוא שמצא בסופו של דבר את הבדיקה להתאמת התרופות. במהלך כל השנה הוא היה בטוח שהכל יהיה בסדר וכך הוא שידר לסביבה".
בכל חצי שנה דנה עוברת בדיקות אותם תצטרך לעשות במהלך עשר שנים מאז שהמחלה פרצה אצלה.
מה המסר שלך?
"לדעת שהמחלה הזאת עוברת. זה הכי חשוב. לדעת שזה לוקח זמן אבל שיש לזה סוף. לא יודעת למה אני לא רציתי להאמין שאני אחזור להיות כמו שאני היום, אבל כל הזמן להזכיר להם שכן יש לזה סוף. וגם לעשות את הבדיקות DNA בשביל לדעת איזה תרופות פסיכיאטריות לקחת, זה לא רלוונטי רק במחלה שהייתה לי אלה בכל מחלה שגורמת לבעיות פסיכיאטריות. אם הייתי יודעת מראש על הבדיקה הזאת אולי הייתי יוצאת הרבה לפני מהדיכאון. זו בדיקה שלא מחזירים עליה כסף והיא לא זולה אבל היא מחזירה לחיים נורמלים!"
מה הפינה בבית שאת אוהבת במיוחד?
להיות על הספה עם בעלי לראות סרט ולדבר איתו.
מה מרגיע אותך?
לשתות קפה ולקרוא באינטרנט
מה השריטה שלך?
שאני משחקת בנייד במשחק שהילדה שלי בת השלוש משחקת.
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
הולכת להעיר את הבנות בנשיקות
מה עשית בחופש עם הילדים?
טיילנו והיינו איתם בפארקים.
כמה כסף יעשה אותך מאושרת?
מה שיש לי היום
לאיפה היית רוצה לברוח עכשו לחו"ל?
איי סישל
איפה תהיי עוד עשר שנים מהיום?
בארץ ואולי בבית יותר גדול
