fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"ניר תמיד מרחף מעלינו והזיכרון שלו חזק וברור". לזכר ניר קריצ'מן בן חדרה

ניר קריצ'מן נולד וגדל בחדרה. הוא הותיר רושם עז על כל מי שפגש בו והיה אהוב על כולם. מילד שמח ומלא חיים, הפך ניר לנער שטותניק ומצחיק ובהמשך, לגבר צעיר, חסון ואמיץ. למרות שחייו נקטעו בגיל צעיר, הזיכרון של ניר ממשיך להדהד ופועם חזק בלבו של כל מי שהכיר אותו.
הדס קריצ'מן. צילום_ קרן אידלזון
הדס קריצ'מן. צילום_ קרן אידלזון

"ראיתי ציפור רבת יופי.

הציפור ראתה אותי,

ציפור רבת יופי כזאת

לא אראה עוד עד יום מותי"

מילותיו של נתן זך, חקוקות על מצבת האבן בקברו של ניר קריצ'מן, שנפל לפני 17 שנים בפעילות מבצעית בשכם, כשהיה בן 22. בלכתו הותיר אחריו ניר הורים, אח ואחות.

ניר קריצ'מן נולד וגדל בחדרה. הוא הותיר רושם עז על כל מי שפגש בו והיה אהוב על כולם. מילד שמח ומלא חיים, הפך ניר לנער שטותניק ומצחיק ובהמשך, לגבר צעיר, חסון ואמיץ. למרות שחייו נקטעו בגיל צעיר, הזיכרון של ניר ממשיך להדהד ופועם חזק בלבו של כל מי שהכיר אותו.

אמו הדס מספרת שניר היה ילד מלא בניגודים. מצד אחד היה רחב כתפיים, מחוספס וקשוח, רציני ומסור לכל דבר שעשה. ומצד שני היה עדין נפש ורגיש, מצחיק וחבר טוב. "מגיל צעיר ניר התאמן במכון כושר, פיתח את הגוף והפך לנער חזק, אבל המראה החיצוני שלו לא שיקף את מי שהוא היה מבפנים. ניר היה נהנתן ושטותניק, ילד של צחוקים והומור, הוא היה גורם לנו להתגלגל מצחוק כל הזמן. החברות הייתה עבורו ערך עליון, הוא היה חבר טוב והבית תמיד היה מלא בחברים שלו".

ניר קריצ'מן. צילום באדיבות המשפחה
ניר קריצ'מן. צילום באדיבות המשפחה

גם בבית הספר תיכון חדרה בו למד, החברים היו במרכז. ניר למד במגמה ריאלית פיסיקלית ועבר בהצלחה את הבגרויות, אבל הוא לא היה מהילדים השקדנים שלומדים ומכינים שיעורי בית. "ניר לא הגיע לבית הספר בשביל ללמוד, הוא התמקד בחווייה החברתית ונהנה מכל רגע. הוא היה 'עורך הדין' של הכיתה, הוא תמיד רדף צדק ותמיד נלחם למען הכיתה ועל הדרך גם אתגר את המורים".

ניר, שגדל על סיפורי אהבת המולדת, הצטיין בתיכון במיוחד בשל"ח ואף עבר קורס מש"צים (מדריך של"ח צעיר) ושימש כמש"צ בבית הספר. את שירותו הצבאי החל בקורס טייס ולאחר שהודח פנה לשייטת. "משהו בניר השתנה עם הגיוס לצבא, הוא עשה את השירות הצבאי שלו על הצד הטוב ביותר והיה לוחם חזק ורציני, אבל רוח השטות בו נשארה כפי שהייתה. הוא אהב לצחוק עם החברים ביחידה ודאג להם. מהסיפורים ששמעתי מהם, חצי שעה לפני שניר נהרג הוא חילק לחבר'ה במבות וקרואסונים שהיו לו בתרמיל", מספרת הדס.

כמה חודשים לפני שנהרג, ניר השתתף בהשתלטות על ספינת הנשק קארין איי. הספינה הייתה בדרך לחופי הרשות הפלסטינית כאשר לוחמי השייטת, וביניהם ניר, השתלטו עליה ועל אנשי הצוות. הספינה הובלה למפרץ אילת שם נתגלה כי אוחסנו בתוכה כ-50 טון כלי נשק, שנועדו עפ"י החשד לשימוש ארגוני הטרור בעזה. "ניר לא סיפר על הפעילויות והמבצעים שהוא השתתף בהם, כך גם לגבי המבצע הזה, שלא ידעתי שהוא היה מעורב בו. לא שמעתי ממנו כמה ימים וכששמעתי בחדשות על ההשתלטות על הספינה, הבנתי שזו כנראה הסיבה לכך. אחרי שהסיפור הופיע בחדשות, ניר התקשר אליי. הוא היה מאושר והוא אמר לי משפט שצרוב לי עד היום בזיכרון: 'אמא, אני את שלי עשיתי'. אף אחד מאתנו לא תיאר לעצמו ששלושה חודשים מאוחר יותר הוא ייהרג. אבל הוא הרגיש שהוא הטביע את חותמו במשהו שהיה גדול ממנו ומאד חשוב."

ניר קריצ'מן. צילום באדיבות המשפחה
ניר קריצ'מן. צילום באדיבות המשפחה

כחודש לפני שניר נפל, התחיל מבצע חומת מגן, מבצע רחב היקף בשטחי יהודה ושומרון שנועד לעצור את גל פיגועי הטרור שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. לוחמי השייטת היו מעורבים גם במבצעים ביבשה בתקופה הזו וניר היה מאלה שהשתתפו בפעילות מבצעית במחנה הפליטים בג'נין. ניר עבר את הקרבות העזים בשלום וחזר הביתה בדיוק ליום ההולדת של אביו ב-9  באפריל. "ניר חזר הביתה ורן אחיו הגדול גם בדיוק חזר מהטיול הגדול שאחרי הצבא, הייתי כל כך מאושרת מכך ששניהם היו בבית, זו הייתה חגיגה גדולה."

פחות משבועיים מאוחר יותר, ניר נפל בפעילות מבצעית בשכם. ב-22.4.2002, בעקבות מידע מודיעיני על מחבלים שמסתתרים בעיר, היחידה של ניר נשלחה לסריקות באזור. ביום השני לסריקות, המחבלים ארבו לכוח וירו בניר בראשו מטווח קצר. בעקבות הירי בניר, המחבלים נחשפו והכוח הצליח לחסל שניים מהם במקום. ניר, שהיה אמור לסיים את השירות הצבאי שלו תוך כמה חודשים, הובהל במסוק לבית החולים תל השומר, אך פציעתו האנושה הביאה למותו הטראגי.

ניר קריצ'מן מקבל אות מידי הרמטכ"ל שאול מופז
ניר קריצ'מן מקבל אות מידי הרמטכ"ל שאול מופז

"זה היה בשעות הצהריים, הייתי בבית עם הבת שלי ושמעתי צלצול בדלת. אני זוכרת שלא הבנתי מי זה, אנשים לא מצלצלים בדלת בשעות הצהריים ודי הקפדנו על כך פה בסביבה, בייחוד בשעות הצהריים. זה היה לי מאד מוזר ובכלל באותו היום הייתי במועקה והייתה לי הרגשה מאד לא טובה, למרות שלרגע לא העליתי על דעתי שמשהו קרה. פתחתי את הדלת וראיתי אותם, את מודיעי הנפגעים שהגיעו לבשר את הבשורה. כשראיתי אותם זה היה ברור לי, לא האמנתי שהסיפורים ששמעתי על הדפיקה בדלת או הצלצול הנורא הזה יקרה גם לי, וזה קרה. זה היה נורא, לא האמנתי שזה קורה, השמיים נפלו והאדמה פערה את פיה והכל התפורר לי מול העיניים".

תוך כמה שעות, ביתם של משפחת קריצ'מן התמלא בקרובי משפחה, חברים קרובים וחבריו של ניר מהצבא. האנשים שהכירו את ניר חלקו זיכרונות ותמונות, ציירו ציורים וכתבו מכתבים ושירים לזכרו ועד מהרה פינת ההנצחה המרגשת בסלון הבית התמלאה. עד היום הדס מתקשה לקרוא את המילים ולהביט בתמונות. כשהיא מביטה בתמונה שלו שתלויה על הקיר, עלם צעיר ויפה תואר עם חיוך כובש, עיניה מתמלאות בדמעות. "הזמן הוא דבר מתעתע, 17 שנה עברו וזה לא נתפס, 17 שנה זה המון וניר נהרג רק אתמול. הזיכרונות כל כך חיים וצרובים עמוק בתודעה. אני מסתכלת על התמונה שלו ועדיין לא מצליחה להישיר מבט לעברו, המבט שלו הוא מבט אוהב, אבל מאד חודר, כאילו שהוא מביט ישר אליי ולפעמים אני חושבת שאולי הוא מאשים אותי, שאולי לא שמרתי עליו. חינכנו את הילדים שלנו להיות 'ראש גדול', לממש את עצמם ולעשות את המיטב בכל דרך בה יבחרו, ברור שפחדתי ומאד דאגתי להם, אבל מבחינה חינוכית, לא יכולתי לבקש מהם שלא ישרתו כלוחמים ביחידות קרביות".

במהלך השבעה, הגיע גם מפקדו של ניר, זיו גרשוני, שביקש מהוריו של ניר, הדס ופניאל, את אישורם להנציח את ניר בפרויקט חינוכי ייחודי, "עמותת נירים לחינוך למצוינות של נוער ישראלי בסיכון גבוה". כפר הנוער נירים הוא מפעל חייו של המפקד של ניר, שהיה בעצמו נער בסיכון. "אנחנו היינו מנותקים לגמרי בשלב הזה, אבל באיזשהו מקום זה הרגיש לנו הדבר הכי נכון והבענו את הסכמתנו. זיו ואביו, בעזרת חבריו של ניר ליחידה לקחו על עצמם את הקמת הפנימייה המדהימה הזו שנקראת נירים, שזה גם ניר ברבים וגם שילוב המילים ניר וים".

החניכים של נירים מגיעים עד היום לבית המשפחה, שומעים על ניר ולומדים עליו מהזיכרונות הרבים המונחים בביתו. אף אחד מהם לא זכה להכיר אותו, אבל נוכחותו בכפר עודנה מאד מוחשית ובעלת השפעה חיובית על הנערים.

פניאל, אביו של ניר, שומר עד היום על קשר חזק עם "נירים". כחלק מתוכנית הלימודים שלהם, החניכים יוצאים למסעות אתגריים ברחבי הארץ. פניאל הצטרף לרבים מהמסעות ותיעד את החניכים ובאמצעות הצילום מצא את הדרך להתמודד עם מותו של ניר.

אל מפעל ההנצחה מצטרף גם משט הבנים לזכר ניר. חבריו מהמועדון הימי בחדרה יזמו את המשט, שנערך בכל שנה בחוף של המועדון בשיתוף עיריית חדרה והעמותה לתרבות הפנאי. האירוע נפתח בטקס זיכרון ולאחריו מוזנק המשט המרהיב ועל החוף נערך הפנינג שמח. בסוף המשט מתקיים טקס חלוקת גביעים למנצחים ומוענקים גביעים שמכינה הדס.

הטקסים מחזירים את הדס לאותו יום נורא ומעמתים אותה עם האבל והקושי, אבל היא רואה חשיבות אדירה בשימור הזיכרון שלו ככל שניתן. "אדם מת פעמיים. פעם אחת כשהוא מת מוות פיזי ופעם שנייה כשהזיכרון שלו נעלם. כשכבר לא זוכרים את המת, זה מרגיש כמו המוות הסופי. מבחינתי ניר עדיין קצת חי, הוא אמנם כבר לא אתנו, קולו נדם, אבל אני מרגישה שכל זמן שקיים זיכרון, ניר עדיין חי במובן מסוים. זה לא נהיה יותר קל עם השנים, אני רוצה לגעת בו ולחבק אותו, אבל הוא רק זיכרון ולא הייתי רוצה שגם הזיכרון הזה ייגמר. לכן נושא ההנצחה מאד חשוב ומשמעותי בעיניי".

הדס מספרת על קשיי ההתמודדות שלה בחודשים הראשונים לאחר מות ניר. "במשך זמן ממושך לא יצאתי מהבית, לא יכולתי להתמודד עם הבחוץ, עם זה שהכל היה רגיל, השמיים לא נפלו ובקניון היו המון אנשים והמוזיקה ממשיכה להתנגן. לא יכולתי לעכל את זה. הרגשתי שלאף אחד לא אכפת והכל ממשיך כרגיל וניר איננו, הדבר הנורא הזה קרה אבל 'השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט'."

כחלק מהתהליך ההדרגתי לחזרה לשגרה, הדס שבה לעבודתה כמורה לספרות בבתי הספר התיכוניים עמל ונעמ"ת. "חזרתי לעבודה אחרי בערך חודשיים, הייתי בוכה כל היום אבל ברגע שנעמדתי מול התלמידים, הפכתי להיות גיבורת ישראל, לימדתי אותם והכנתי אותם לבגרויות כאילו שום דבר לא קרה. הייתי על אוטומט, יום הלימודים הסתיים ומיד הבכי חזר. צריך ללמד אותם, צריך להמשיך את השגרה".

בהמשך, מצאה הדס נחמה ומזור בפיסול. "חיפשתי משהו שימלא את הריקנות הגדולה שהייתה בי. למרות שהבית היה הומה אדם והחברים והמשפחה לא עזבו אותנו ותמכו בנו מאד, הרגשתי בדידות איומה, התמיכה והכתף היו מאד חשובות, אבל הייתה בדידות קיומית שנבעה מההתמודדות האישית עם השכול, התמודדות שבעיניי אף אחד לא היה מסוגל להבין ולהיות שותף לה. הגעתי לחוג חימר וזו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בחימר. הרגשתי שזה עושה לי משהו טוב, החיים שלי היו אז חסרי משמעות ולא הייתה לי שליטה על שום דבר. היצירה הצליחה להחזיר את השליטה על החיים שלי, היא חיברה אותי לעצמי ונתנה לי תחושה שאני יכולה לצקת מחדש משמעות לחיי."

מאז הדס לא הפסיקה ליצור, היא המשיכה ללכת לחוגים ולקורסים ופיתחה את היצירה והאמנות שסייעה לה בזמנים הכי קשים בחייה. "היצירה שלי הייתה מאד קודרת בהתחלה, פנים מורכנות, עיניים עצומות, דמויות שמבטאות ייאוש גדול, פיסלתי את הרגשות שלי. אחד הפסלים הראשונים שלי, שמוצב בפינה של ניר, מתאר את אחד הרגעים הקשים שלנו כמשפחה. במהלך השבעה, היה רגע אחד, שעמדנו ארבעתנו, אני, פניאל והילדים והתחבקנו. פתאום הרגשנו שהמעגל המשפחתי הפך לקטן וזה היה רגע מאד צורב של התפכחות. הפסל מתאר את המעגל המשפחתי הזה ותחושת הריקנות החלולה שהרגשנו כולנו".

כיום הדס מפסלת סוגים שונים של פסלים יפהפיים, כלים מיוחדים ואגרטלים ובמיוחד הרבה ילדים וציפורים. היא גם מעבירה חוגי קרמיקה בסטודיו שבביתה. "חזרנו לשגרה, אבל זו שגרה מסוג שונה לגמרי. יש לנו שני ילדים מקסימים ונכדים מדהימים ולצד העצב והכאב אנחנו גם צוחקים יחד וחווים יחד המון רגעים של שמחה, אבל שום דבר הוא לא באמת שלם וניר תמיד מרחף מעלינו והזיכרון שלו חזק וברור."

ביום שלישי, 16.4, ייערך טקס האזכרה לזכרו של ניר בבית העלמין הצבאי בחדרה.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות