הצלם גילי יערי מהיישוב בת חפר, תיעד ניצולי שואה. המאושפזים כבר שנים, בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה. הפרס השני שקבל בימים אלה, במסגרת התחרות 'עדות מקומית', משקף את התחושה של אחרי התופת. בני האדם שבהם ריקים, בוהים. חיים בתוך עולם סגור משל עצמם. בועה של זמן, שנשארה במלחמה ההיא.
הוא צילם 15 ניצולי שואה, לפני עשר שנים והיום. החיים בבית החולים הפסיכיאטרי בבדידות גמורה. כשהזמן הכוסס, הוא האלמנט היחידי המשתנה בחייהם. והתוצאה, מצמררת.
התחרות 'עדות מקומית', היא התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד בישראל. התערוכה נוסדה בשנת 2003 והשנה, במסגרת מגבלות הקורונה, מוצגים צילומים נבחרים מתוכה, במתחם המידטאון בתל אביב. תחת כיפת השמיים.
אף פעם לא שמחו
הצלם גילי יערי, 49, עובד עם סוכנויות ידיעות שונות. וכן גם מצלם חדשות ועוסק בפרוייקטים תיעודיים שונים, ברחבי העולם. בשנת 2016, למשל, תיעד את משבר הפליטים באירופה. לצורך תיעוד זה, שהה במחנות פליטים ביוון. "אני משתדל, ככל האפשר, לגעת בפרוייקטים שיש בהם משמעות חברתית והומאניטרית", הוא אומר השבוע. ומוסיף: "כך זה היה אצלי תמיד, מאז שהתחלתי לצלם".
המשיכה שלו לנושא השואה, החלה בילדותו. "אני דור שני לניצולי שואה, וזה החיבור האישי שלי לפרויקט", הוא אומר היום. "ואצל ניצולי שואה, לפי מה שאני ראיתי-גם אם הכל בסדר אצלם, תמיד יש צלקות. כשאתה ילד, אז זה מה שאתה מכיר. ואתה חושב שזה נורמלי".
מה היה אצל ההורים שלך, למשל?
"ההורים שלי, שניהם ממוצא הונגרי, אף פעם לא שמחו. החיים עבורם, היו מן מציאות כזאת, שצריך לשרוד אותה. לצערי, זה סטנדרטי אצל ניצולי שואה. והסכנות-מכחות בחוץ. כשהתבגרתי ויצאתי מהבית, התחלתי להבין שהדבר הזה הוא לא נורמלי. כלומר: לא מה שקורה במשפחה 'רגילה', של ילד סטנדרטי. אבל לכאורה, ההורים שלי הסתדרו. הקימו משפחה, הצליחו לעבוד".
לבדוק מה קורה להם מבפנים
ואיפה השואה תפסה אותם?
"אבא שלי, היה ממש ילד קטן. בן ארבע-חמש. אז הוא היה בגטו. את ההורים שלו לקחו, אבל הם חזרו בסוף. ויחד עם זאת, לאבא שלי היו טראומות מאוד קשות. מימי הישארותו בגטו".
ואיך הטראומות האלה באו לביטוי?
"הוא תמיד סיפר על הקור, הרעב וערימות הגופות שהוא ראה בכל מקום. השואה, היתה אצלי תמיד ברקע. ולכן, רציתי לחקור אותה. כדי לראות, מה קורה מעבר לגבול".
כלומר?
"לבדוק מה קורה למי שנשארים. מה קורה להם מבפנים".
65 שנה מאוחר יותר
לפני עשר שנים, החל גילי יערי בפרויקט התיעוד הנוכחי שלו. עליו, כאמור, זכה בפרס יוקרתי. "זה לקח קצת זמן, אבל זה הגיע", הוא אומר. "בסופו של דבר, אכן בדקתי".
ולמה זה לקח זמן?
"אני חושב, שאתה צריך להגיע לאיזושהי רמה של בשלות ובגרות, בתור בנאדם. בשביל להיות מסוגל לפתוח את הדברים האלה. עם עצמך".
ולמה החלטת לתעד ניצולי שואה, דווקא בבית החולים שער מנשה?
"ראיתי איזושהי כתבה. ואז נחשפתי לעובדה שבבית החולים הזה, יש הוסטל לניצולי שואה. ואז חקרתי ולמדתי. ואיכשהו, זה התפתח לשלב הראשון של הפרויקט. שנקרא אז "65 שנים מאוחר יותר". כי אכן, עברו 65 שנה מאז המלחמה. אבל ניצולי השואה אותם תיעדתי, עדיין חיים אותה. יום יום. ולפרוייקט העכשווי, עליו זכיתי בפרס ובמסגרתו חזרתי ותיעדתי את אותם ניצולים עצמם, כעבור עשר שנים, קוראים "65 שנים ועוד עשר".
"הפרויקט הנוכחי זהה, עוסק למעשה במימד הזמן. כי רוב החוסים, כבר אינם. וההוסטל-כבר הרבה יותר קטן".
בוא ונחזור אחורה, לשנת 2010. שבה הגעת לשם לראשונה
"היו אז קרוב ל-100 חוסים. ניצולי שואה, שחלקם היו כל חייהם במוסדות. ומעולם לא חיו בחוץ. וחלקם, יצאו ונכנסו לבית החולים הפסיכיאטרי, למשך תקופות שונות. והיו גם כאלה שפשוט חיו לכאורה חיים נורמליים בחוץ. אבל באיזשהו שלב, פשוט נשברו. יש כאלה, שזה לקח להם 20 שנה. יש כאלה שזה לקח להם 40 שנה. ויש אחרים, שהטראומות חזרו אליהם עם הגיל והתשישות. והם פשוט התפרקו".
בוכים מהבוקר ועד הלילה
במהלך הפרויקט שלו, נפגש גילי יערי עם ניצולי השואה הכואבים ביותר. אלה שלא הצליחו לחבר מחדש את שברי חייהם, ושילמו על כך בנפשם. "זה היה מאוד קשה", הוא משחזר. "התמונות שצילמתי, מדברות בעד עצמן. ראיתי אנשים שיושבים ובוכים מהבוקר ועד הלילה. וכאלה שהם מנותקים לגמרי מהסביבה. וגם כאלה שרועדים, מתעוותים, או שוכבים כל היום. ושומעים קולות וצורחים. מה שמאפיין אותם, זו התעסקות מאוד בולטת סביב נושא האוכל. שהיא גם אובססיבית. אנשים שעומדים לפני דלת חדר האוכל רבע שעה לפני שפותחים, ולא מפסידים שום ארוחה. גם לא את הסנדביץ' ואת התה. ולא משנה עד כמה הם רעבים. וכאלה שלוקחים אוכל בכיסים. זו ממש התעסקות ברמה של הישרדות לכאורה. וראיתי גם אגרנים. כאלה שאוגרים מזון ודברים אחרים".
ויצא לך לדבר איתם על השואה?
"עם חלקם אכן דברתי, ושמעתי את הסיפורים שלהם. הם סיפרו לי על המשפחות ועל האנשים שהם איבדו".
למשל?
"מצולם מסויים, היום בן 94, חי חיים רגילים לגמרי. עד שאשתו התאשפזה, והוא הגיע יחד איתה ונשאר. גם אחרי שהיא נפטרה. הם התפרקו ביחד. ובכל פעם שניסיתי לדבר איתו, הוא סיפר לי על שלושת אחיו שמתו. ורק הוא נשאר. ניצולה אחרת, חיה ביערות בתור ילדה ונלחמה ביחד עם הפרטיזנים. ניצול שלישי, הזכיר שוב ושוב איך הובילו אותם בקרונות בקר. סיפורים קשים".
הצילומים שעשה גילי יערי לפני עשר שנים, בבית החולים הפסיכיאטרי, הוצגה ברחבי העולם וזכתה בפרסים שונים. והוא עצמו, המשיך בדרכו לכוונים אחרים.
"שמתי את זה בצד והמשכתי הלאה", הוא משחזר. "כי המפגשים עם האנשים הללו, היו לי מאוד קשים. מדובר במפגשים אינטימיים. אתה יושב עם בנאדם ומבין שאלה כל החיים שלו. בבית החולים. וההבנה הזאת, מאוד קשה. אף אחד לא יודע על קיומו, לרובם אין משפחות והם עריריים לחלוטין. שזה אולי אחד הדברים הכי קשים. הם פשוט לבד".
בחזרה לבית החולים
למרות הכל, חזר גילי יערי לבית החולים שער מנשה כעבור עשר שנים. כדי להמשיך ולתעד. "רציתי להוסיף לפרוייקט שלי את מימד הזמן", הוא מסביר. "להמשיך לספר את הסיפור של האנשים האלה ולערוך תיעוד. כי יש שם ניצולי שואה, שזה למעשה התיעוד היחידי שיישאר מהם. זהו למעשה צילום של התופעה. הכוללת אנשים ששרדו אותי פיסית, אבל נפשית-הם עדיין שם. וזה מתחבר לתופעה הכוללת, של ניצולי שואה ההולכים ונעלמים. ניצול שואה אחד, למשל, צולם בדיוק באותה תנוחה: כשהוא יושב ובוהה. רק כסא הגלגלים שלו, הפך למיטת ברזל. וזה הכל. הוא עדיין יושב ומסתכל על האור".
וניצולי השואה זכרו אותך?
"לא. אף אחד מהם לא זכר. ומתוך המאה שפגשתי לפני עשר שנים, נותרו הרבה פחות. המקום כאילו הולך ומתכווץ".
הם דברו אתך על החיים בחוץ?
"לא. אף פעם. וזה אולי הכי עצוב".
הפרס השני, ניתן לגילי יערי על פרויקט שנכלל בקטגוריה הקרויה בשם 'חשיפה ארוכה'. כלומר: פרויקט ארוך טווח, שלמענו נדרשת עבודת צילום הפרושה על פני מספר נקודות, על ציר הזמן. עם מימד של עומק תיעודי ועבודת תחקיר. "נאמר לי, בתחרות, שהם מאוד התרשמו מהעומק של הפרויקט. שנותן תמונה רחבה. וכמובן, שגם מהשפה הצילומית והכלים הצילומיים. ומהשמירה על כבוד האדם", הוא אומר.
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
