יוגה במקום תרופות פסיכיאטריות

לקרן מאיר, 34, נשואה, ילידת בית אליעזר ותושבת חדרה, יש סטודיו ליוגה במרכז העיר. שבו היא מלמדת מזה שלוש שנים יוגה קלאסית אקלקטית, בשילוב ערסלים וכריות. "אני בנאדם מאוד רגיש, וכבר מגיל צעיר התחלתי לשאול את עצמי מה שונה בי, כי אף פעם לא הרגשתי כמו כולם", היא מספרת. "תמיד היו לי קשיים חברתיים, תמיד ניתחתי וניתחתי כל דבר, למה זה ככה ולמה זה ככה, דברים שילד לא אמור לעשות. כל הזמן התשתי את עצמי".

לאט לאט, היא התחילה להרגיש שהיא מתפרקת. עד ההתמוטטות הנפשית הגדולה, שהגיעה אחרי הצבא. כשהיא משולבת בפימברומיאלגיה: מחלה כרונית של כאבים ברקמות החיבור ובשרירים המלווים בעייפות גדולה. ואז הגיע השינוי.

"היוגה היא לא רק ספורט", מסכמת מאיר, "היא בעיקר מסע נפשי ורוחני. היא התרופה הכי טובה שאני מכירה".

רציתי להיות כמו כולם

כדי להגיע לסטודיו של קרן הממוקם ברחוב הנשיא, צריך לצלוח שביל ובו עץ אקליפטוס זקן, לפנות ימינה ולעלות שלוש מדרגות של עץ. המסע הקטן הזה, מנחית אותי בארץ של שקט.

ובתוך הסטודיו פרקט מעץ, צמחי תבלין התלויים על חוט פשתן, מנורת מלח וקרן, שקטה ומחוייכת. לוקח לי כמה דקות לספוג את האווירה ולהתחיל את הראיון.

היא הייתה תמיד ספורטאית מצטיינת. ספרינטים, אתלטיקה קלה, התעמלות אמנותית. למדה במגמת הספורט של תיכון בית אליעזר ובמגמה לאמנות בבית הספר הרב תחומי. בעיות בלימודים לא היה לה, אבל החרדות והקשיים הנפשיים גברו יותר ויותר.

מאיר: "היו לי חרדות. מללכת ברחוב, מכלבים, כל הזמן הרגשתי מפוחדת ולא מתאימה לכלום. אחת המחנכות אמרה לאימא שלי: "הילדה שלך אאוט סיידרית. זה פגע בי. כי הרגשתי שלא מבינים אותי".

משהו בי הבין שאפשר לקחת תרופות

החבר הראשון שהיה לה, בגיל 15, הפך למשענת. "הוא היה שונה ממני, חברותי ורגיל, הוא עזר לי להתרומם", היא אומרת.

אבל זה לא הספיק כדי לשכך את הדכאונות, החרדות והפחדים ובגיל 17 החלה מאיר בטיפול אצל פסיכיאטר ילדים שאיבחן אותה כסובלת מחרדה חברתית ומהפרעות קשב וריכוז וחרדות והציע ציפרלקס (תרופה לטיפול בדיכאון וחרדות, א"ק). בשלב הזה, היא עדיין סירבה לטיפול תרופתי. "פחדתי מתרופות, כי רציתי להיות כמו כולם. הסכמתי רק לטיפול פסיכולוגי", היא אומרת.

אבל בצבא, היא כבר לא יכלה יותר. מאיר: "רצו לשחרר אותי על פרופיל נפשי 21 אבל התעקשתי. אז נתנו לי פרופיל 64 ותפקיד שלא תאם את היכולות שלי. המשפחה שלי הפעילה קשרים, וככה הצלחתי להגיע לתפקיד של רכזת כוח אדם. ואז כבר הבנתי שאני צריכה עזרה, משהו בי התבגר והבין שאני יכולה לקחת תרופות, כדי לסבול פחות".

פחדתי לאבד את הזוגיות

במהלך הטיול הגדול שאחרי הצבא, נפרדה מאיר מבנזוגה הראשון. ואחרי שקבלה 65 אחוזי נכות מהביטוח הלאומי שהכיר בנכות שלה, נרשמה ללימודים בחוג לחינוך של סמינר אורנים.

היא הכירה שם את מי שהפך בהמשך לבעלה, רן,  והאהבה פרחה. אבל מצבה הנפשי ומחלת הפיברומיאלגיה שלה, רק הלכו והחמירו.

"אני זוכרת  שלילה אחד קבלתי התקף קשה במיוחד של כאבים", היא משחזרת, "ורן התחיל לבכות ביחד איתי. הוא לא ידע מה לעשות. ואני עם כדורים, מעקב פסיכיאטרי ומרגישה רע. ממש רע. הבנתי שאני חייבת שינוי, כי פחדתי שאם זה ימשיך ככה, אאבד את הזוגיות הזאת".

היא הפסיקה ללמוד, חזרה לחדרה לבית ההורים והחלה לתרגל יוגה מידי יום, אצל מורה מקומי. וכעבור חודשיים הרגישה שהיא מוכנה והפסיקה ליטול תרופות.

"בהתחלה היו לי תסמיני גמילה של סחרחורות, בחילות וכאבים בגוף. אבל החלק הקשה ביותר היה הנפשי: כי הראש צריך להתרגל להתאזן לבד וזה לא פשוט".

אז איך עושים את זה?

כששואלים את מאיר איך מפסיקים לקחת תרופות פסיכיאטריות, היא מקדימה ואומרת שזה לא מומלץ לכל אחד. צריך הרבה משמעת עצמית ותרגול אינטנסיבי. של יוגה.

מאיר: "מדובר ברכישת כלים להתמודדות. צריך תרגול פיסי, נשימות, ובראש ובראשונה את הפילוסופיה של היוגה, שנותנת למוח הוראות הפעלה חדשות. זה להסתכל על עצמך מהצד ולפתח מודעות עצמית. זה להבין שרגשות ותחושות הם בלתי נמנעים, אבל אפשר להרגיש אותם ולא לפעול מתוכם. אלא מתוך מודעות. זאת עבודה יומיומית, שאף פעם לא נגמרת".

יש לכם סיפור? דברו איתי.
ayeletked@gmail.com