חשיפה: התחתנתי עם שקרן פתולוגי אלים

הטלפון הזה תפס אותי לא מוכנה. על הקו הייתה אישה צעירה ממני, תושבת הקריות. "את לא יודעת כמה פעמים ניסיתי להשיג אותך. אבל יורם (שם בדוי) לא נתן לי. הוא זה שענה לך במקומי, כשניסית ליצור איתי קשר בפייס. לפני שבוע, העפתי אותו מהבית. ועכשיו כבר יש לו קרבן חדש".

היא החזירה אותי שש שנים אחורה. אל מי שהיה בעלי למשך חצי שנה איומה. גבר חתיך ושרמנטי, מהצפון. שהתגלה כשקרן פתולוגי ואלים. יורם, שפרטיו יטושטשו בכתבה, בדה לעצמו קורות חיים שלא היו ולא נבראו. ובמקביל גם  סטר, קילל, צרח, איים והשפיל. אותי.

לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים שיחול מחר, אני חושפת את סיפורי. כי זה יכול לקרות (כמעט) לכל אחת. וזה קרה גם לי.

אהבה עד השמיים

הקרייתית שטלפנה אלי, הייתה מאורסת ליורם. והעיפה אותו מהבית, לפני החתונה. אני, התחתנתי. התמהיל של בדידות ארוכת שנים, פחד נטישה, גבר מתוק ויפה ותמימות (שלי), עשה את העבודה. אהבה עד השמיים. זה מה שחשבתי שיש לי ביד. ולא התכוונתי לאבד אותה. זה בגדול. ברור שיש גם ניואנסים. טוב, אחשוף גם אותם: התעללות מינית בילדות, כמו זו שהייתה נחלתי, מקלה על התהליך של הפיכה לקרבן פוטנציאלי. כל פסיכולוג מתחיל יגיד את זה. האם מדובר בתנאי הכרחי? לא בטוח. מה שבטוח הוא, שהמתעלל יודע לזהות את הקרבן. ויורם, זיהה אותי איכשהו. אינטואיציה של מתעלל.

הוא דג אותי בפייסבוק, בשעת לילה מאוחרת. של אחרי עבודה. חזרתי אז בדיוק מהודו. התחלתי לכתוב לאחד העיתונים הארציים  וסיימתי את כיתת האמן של הליקון לשירה. ספר השירה הראשון שלי עמד לצאת לאור. הקראתי שירה מעל כל מיני במות.  אבל האהבה, שהייתה חסרה לי בלב, דרשה את שלה. והוא היה שם. עכביש מיומן ונחוש.

השיחה הראשונה בינינו, הייתה רגילה. אפילו משעממת. גם השיחה השנייה לא הייתה משהו. ואפילו לא המפגש הראשון. אבל איכשהו, כעבור שבוע, כבר הרגשתי אהבה עד השמיים. הוא בישל והכין וטרח ואירגן וקנה. ממש גבר החלומות.

השקרים

הקרייתית שדברה איתי במשך שלושה שבועות רצופים, לא האמינה לשקרים של יורם. או שככה לפחות היא אמרה. "הוא כל הזמן מספר סיפורים, מי מקשיב בכלל".

הוא סיפר לי שיצא זכאי אחרי מאסר של חצי שנה, וקבל פיצויים מהמדינה. ועוד סיפר, שהיה צלף בצבא. ובמהלך היתקלות עם מחבלים, אי שם בעזה, איבד את החבר הטוב שלו. וגם נזקק לשיקום ממושך בבית החולים ויש לו פלטינות ברגליים. ועוד הוסיף וסיפר, שהייתה לו חברה בימי הצבא. שנהרגה בפיגוע בעיר עפולה. כשהיא נושאת בביטנה את התינוק שלהם.והוא אינו מקבל קצבת נכות מצה"ל, כיוון שהניתוח ברגליו עלה הון, ואיכשהו נעשה על חשבון הקצבה. וכן. יש לו סיוטים בלילות והוא הלום קרב.

הסיוטים, אגב, באמת היו שם. לעתים מזומנות, התעורר בעלי השקרן כשהוא שטוף זיעה קרה. פעמים אחרות, נזכר באשתו המתה ובתינוק שלא נולד ובכה. ואף ספר בפרוטרוט על קרבות העבר ועל חברו הטוב, יליד קבוץ על שפת הכנרת. שלמד איתו בבית הספר התיכון. המשיך איתו משם לצבא ומת בזרועותיו.

הוא לא הזכיר שמות מלאים. הוא לא הזכיר פרטים. כמעט ולא, ליתר דיוק.  אחד דווקא כן. ועל זה בהמשך.

הוא בא לכאן והשתולל

המכות והאלימות המילולית, צמחו כשהתחלתי לשאול שאלות. בהתחלה, הוא שיתף פעולה. הלך איתי לפסיכיאטר פרטי, שהקשיב לסיפורו ואישר: פוסט טראומה מורכבת. ואף רשם כדורים והמליץ על המשך טיפול. בהמשך, פנינו יחד לאחד מחדרי המיון של בתי החולים בצפון הארץ. על פי בקשתי. כדי לקבל אבחנה נוספת. נו טוב, בכל זאת אני עיתונאית בדם. רציתי להיות בטוחה. "אתם בטוחים שזו פוסט טראומה בכלל?", שאלתי את הפסיכיאטרים. הם בדקו במחשב. וגילו אבחנה קודמת, שניתנה שלוש שנים קודם לכן: אישיות אגרסיבית. "הוא בא לכאן והשתולל, אז נתנו טיפול תרופתי. אבל בעלך סירב להמשך טיפול", אמרה הפסיכיאטרית הצעירה מבין השניים. "אבל לפי מה שאני רואה עכשיו, אכן מדובר בפוסט טראומה מורכבת".

"זאת הפעם האחרונה שאת באה איתי לטיפול", סינן יורם כשהיינו בחוץ. "מי את, שתערערי על הדברים שלהם?". בהמשך, יצר יורם קשר גם עם עמותה לעזרה עצמית, של הלומי קרב. הפועלת בדרום הארץ. "יש לי התקפי זעם, שאופייניים להלומי קרב", הסביר והוסיף: "מעכשיו, כשיהיה לי אחד כזה, אסע אליהם. לדרום. שם יטפלו בי כמו שצריך". וזה באמת מה שהיה. הוא נסע למשך שבוע שלם ואני קבלתי עדכונים מיו"ר העמותה. "המצב של יורם לא טוב", הוא אמר, "אבל ככה אנחנו. כשההתקף יעבור, הוא יחזור הבייתה, תכילי אותו". שקרנים פתולוגים, נראים אמינים מאוד. עד שעולים עליהם.

אני רוצה שתמותי

הקרייתית שטלפנה אלי, לא ספגה אלימות. או לפחות לא סיפרה לי עליה. "הוא בגד בי עם זאתי שהוא נמצא איתה עכשיו", ייללה ושאלה: "גם בך יורם בגד?" אמרתי לא. ואחר כך, אמרתי שבעצם כן. אלימות ושקרים, הם בהחלט בגידה.

תיעדתי  את הכל ביומן,  אחרי הגירושים. במחברת, שגיליתי במגירה לפני מספר ימים. כדי שלא אשכח. "הוא זרק עלי קופסת סיגריות", כתבתי. "ירה לי כדורים של אקדח אויר ברגל. נתן לי כאפות כמה פעמים. שפך עלי כוס מים. איים שיתקע לי מזלג בעין. משך בהגה של המכונית תוך כדי נסיעה ואמר לי 'אני רוצה שניכנס בקיר בטון ותמותי'.  בעט בי עם נעל עבודה. הרביץ לכלבה". ויש עוד.

מקלט לנשים מוכות

ספגתי אלימות בשקט. אף אחד לא ידע. כי חשבתי שהוא מסכן. ריחמתי עליו. פחדתי. היו מי שהזמינו משטרה. השוטרים שאלו אם אני רוצה ללכת למקלט לנשים מוכות. אמרתי שלא, נו מה. הניתוק שלי מרגשותי שלי-היה טוטאלי. במשטרה לא התאמצו יותר מידי לשכנע. ואני, מצדי, עשיתי ככל שיכולתי על מנת לבטל את התלונות. שהוגשו בשמי.

באותם ימים אפלים, זכיתי בתחרות שירה. עם סונטה מצמררת שכתבתי. קראתי לה סונטה 33. פראפרזה על זו שכתב שייקספיר: כשחגג יום הולדת שלושים ושלש\ היה לאהובי התקף פסיכוטי קצר \ זה התחיל כמו תמיד בכאבי ראש \ אך בפעם ההיא הכאב לא עבר\ והפך לתמהיל של צרחות ופחד\ הוא שלף גם סכין כשקרבתי אליו \חשבתי: יותר לא נוכל להיות יחד \ אפילו השלמתי קצת עם המצב \  אבל אז הוא נרגע והתחיל להגיד \  שהכל בגללי ולכן זה קרה \ כי אני רק יודעת לדרוש ולהטריד \  כמובן שהבטחתי שינוי בעתיד \ גם הצעתי טיפול ותרופות הרגעה\ הסכין שנפנף בו מונח במגרה.

רק עוד קצת

סבלתי יותר ויותר. כעבור חצי שנה בערך, חשבתי לחתוך. אבל המצפון לא נתן לי לעזוב הלום קרב. רק עוד קצת, חשבתי. אולי המצב ישתנה. אבל האלימות, כדרכה של אלימות, הסלימה. והספקות שלי התחילו לנקר. משהו בטלנובלה הדרמטית של בעלי, לא נראה לי. על אף העובדה שכולם, כולל חברי הטובים ביותר, האמינו. היה לי שם אחד. וממנו בחרתי להתחיל. השם היחידי שבעלי אמר לי לילה אחד במלואו, שמו של החבר שנהרג. הפשלתי שרוולים, נשמתי עמוק והתחלתי לחפש. עד שמצאתי. "נהרג?", השתוממה האימא של החבר. "הם באמת למדו יחד והבן שלי חולה במחלה גנטית. אבל הוא חי". התנצלתי והמשכתי. היעד הבא, היה האח. אחיו של בעלי, איתו הקפיד לומר לי הבעל, לא ליצור קשר. בדיעבד: כדי שלא אגלה את האמת. הוריו, איתם שמרנו על קשר, היו שניהם סעודיים וסניליים. הם לא יכלו לדבר בכל מקרה. האח, לעומתם, היה אומר לי הכל.

אני כאן ואני בחיים

"רק עכשיו את מתקשרת אלי?", הקול מעברו השני של הקו הביע תדהמה מוחלטת. "מה חשבת לעצמך? שסתם ניתקתי קשר עם אחי? הוא חניבעל לקטר. תברחי ממנו מהר. כל מה שהוא מספר, זו ערימה של שקרים. וכן. הוא ישב בכלא. ולא. אין לו שום פלטינות ברגליים, הוא בכלל לא עשה צבא".

זה היה בשישי בצהריים. כעבור שעה, חזר יורם מהעבודה. "יש לך ארבעים דקות", אמרתי. בכוח חדש, טרי, ששאבתי השד יודע מנין. "תאסוף את הדברים שלך ותלך".

כעבור שלושה שבועות, תוך שיתוף פעולה עם רבנים שרק עזרו ועם אחיו, קבלתי גט מהיר. התחלתי מחדש, וזה לא היה קל. אבל היי,  אני כאן. ואני בחיים.

בימים אלה, כאמור, טווה יורם את קוריו סביב קרבן חדש. שאינה רוצה לשמוע.

הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס