לפני שבועים וחצי בקירוב, זכה מתן רובין מגבעת אולגה במלגת לימודים. שהוענקה לו, על ידי איתן בראון. תוך שיתוף פעולה עם המשנה לראש העיר, חדוה יחזקאלי. במוזיאון מלח פלפל בחדרה. רובין, סטודנט להנדסת בניין זו השנה השלישית, נשא אז דברי תודה מרגשים. וסיפר, במהלך הטקס הצנוע ההוא, על אימו שנפטרה מסרטן. ועל כך שבשל מחלתה של אימו, הזניח את לימודיו. וחזר לספסל הלימודים, רק כשנישא. לפני כשלוש שנים. סיפורו המרגש של מתן רובין, נפרש כעת במלואו. והוא מספר לחדשות חדרה, על הכאב. על ההידרדרות בלימודים וההסתופפות שלו בקרב חברה רעה, עבריינית. וגם על היציאה משם. "הייתי צריך מישהו שידחוף אותי קדימה", הוא מודה. "וכשהכרתי את אשתי, היא פשוט התחילה לעשות את זה עבורי". סיפור מסע. של צעיר שנפל, התמודד והצליח לעלות על דרך המלך.
השוטר רובין
אביו של מתן, השוטר לשעבר יעקב רובין , כיום בן 69, היה רכז הסיור בתחנת חדרה. אולגאי שורשי, שמוכר כמעט לכל תושבי גבעת אולגה. כמי שגדל במעברת אגרובנק וגדל בשכונת אולגה ד'. אימו, דינה ז"ל, תושבת גבעת אולגה, הייתה אולגאית שורשית אף היא. נוישאה לבעלה בגיל 18. "אבא שלי, הוא טריפוליטאי של פעם", מחייך מתן רובין. "והוא אמר לה: 'או אני, או הצבא'. אז היא בחרה בו, ולא בשירות הצבאי". מאז נישאו, התגוררו הוריו של מתן רובין בבית הנוכחי, שבו הוא גר עם אביו. הממוקם בשכונת אולגה ד'. שמו שלך האיזור ההוא בשכונת אולגה, מפעם. שדבק בה עד עצם היום הזה. בית פרטי, הנמצא בשורה של 'בתי רכבת'. עם גינה קטנה ויחידת דיור צמודה. בבית הזה, גידלו בני הזוג את שבעת ילדיהם.
אחות של אבא, מתה מסרטן
האם, עבדה במשק בית. בבתים פרטיים וגם בבתי הספר היסודיים בגבעת אולגה. "היו קשיים כלכליים, לפני שבאנו לעולם", אומר מתן רובין. ומגלה כי אחותו הבכורה של האב, נפטרה מסרטן. כשהייתה בת 27 בלבד. ואביו לקח על עצמו לדאוג גם לילדיה היתומים. "הוא איש של נתינה", מעיד עליו בנו. "אחד כזה, שאף פעם לא בורח מאחריות. ואימא שלי ז"ל, שהייתה צריכה להיות היום בת 65, הייתה גם היא אישה של בית ועבודה. היא נפטרה לפני עשר שנים, בגיל 54. מסרטן. הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי ילד חנון, שהולך לבית הספר בעיקר בשביל ללמוד. ולומד בכיתת תל"ם. עם לימודים מתוגברים במתמטיקה. עד שאימא שלי נפטרה והכל התהפך לי".
לא הסכימה לניתוח
כשאימו של מתן רובין, כיום בן 26 חלתה, לפני 12 שנים, החלו הימים הרעים שלו. "הייתי בכיתה ח', כשגילו לאימא שלי סרטן בשד", הוא מספר. "היא ספרה לאבא שלי, שמתחת לשד יש לה סימן סגול וככה הכל התחיל. אז הם הלכו לבדוק במה העניין. ואז גילו שיש לה סרטן, בדרגה 4. המליצו לה לכרות את השד, אבל היא לא הסכימה לניתוח. היא אמרה שהיא מוכנה למות, אבל את השד-היא לא מסכימה לכרות. היא עברה, במקום, כל מיני טיפולים ניסיוניים וגם הקרנות. ולמשך חצי שנה, המצב השתפר. אבל אז, המצב החל להידרדר בגדול. וכבר היו לה גרורות בכל הגוף. הייתי אז צעיר ופחות מעורב. אז לא שכנעתי אותה לעשות ניתוח, או משהו כזה. אני רק זוכר את עצמי תומך באימא שלי. הייתי בסך הכל ילד בן 14. וכל המצב הזה, היה עבורי כמו פצצה. היא הייתה חולה קשה, במשך שנה. עד שנפטרה. כשהייתי בסוף כיתה י', בבית. אבא שלי והאחים הגדולים, לא היו מוכנים שהיא תהיה בבית החולים. הם כבר ידעו שזה הסוף, ורצו שהיא תהיה קרובה אלינו".
אימא שלך זונה
"אימא שלי, הייתה מטופלת בהמון כדורים", משחזר מתן רובין את נעוריו הכואבים. "וכשהגיע הסוף, ניסינו לעשות הכל עבורה. נאחזנו באויר, כי כבר לא היה לנו במה להיאחז. אני זוכר שבתור ילד בן 15, הרמתי אותה מהמיטה. והלכתי איתה בפרוזדור של הבית, הלוך וחזור. בנוסף, גם הוצאתי אותה החוצה, שתשב קצת בכסא ותזיז את הגוף. ואז הייתי מחזיר אותה למיטה. ואני זוכר שהיו לאבא שלי היו שתי אופציות. היו שני טיפולים נסיוניים, למלחמה בסרטן. ואבא שלי בחר באחד מהם. ואני לא יכול להפסיק לחשוב, שאולי היינו צריכים לבחור דווקא בטיפול השני. למרות שאני יודע, שלא בטוח שהטיפול ההוא היה מציל את אימא שלי"
"אני הייתי ילד, שתמיד נטפלו אליו. כי הייתי חנון כזה, שמרוכז בלימודים ומשתתף בתחרויות של מתמטיקה בטכניון. בבית הספר היסודי, אפילו עשו עלי פעמיים חרם. אבל החיים שלי, מתחלקים לשניים. וכשאימא חלתה, החלק הראשון הסתיים. והתחיל החלק השני. שבו הייתי מבריזן והסתובבתי עם אנשים מפוקפקים. כי המצב שלי היה על הפנים. אז כשהציקו לי, כבר החזרתי למציקים. כי כשאומרים לי אימא שלך זונה, והיא חולת סרטן, זה הרבה יותר פוגע. ועל זה, הולכים אפילו מכות. למרות שזה לא היה משהו שחונכתי לעשות".
לא הנסיך של השכבה
הזעם והכאב הובילו את מתן רובין במדרון חלקלק, בדרך למטה. "אני קרסתי בלימודים", הוא נזכר. "ומציונים של טוב מאוד ומצויין, הגעתי לציונים של מספיק. המורים ידעו, אבל לא היה איך לעזור לי. כי אני ננעלתי מבפנים. אני לא התמסכנתי ולא סיפרתי למורים שאימא שלי חולת סרטן. לטיפול פסיכולוגי, הלכתי רק אחרי שאימא שלי נפטרה. כשהיא הייתה חולה, הייתי עדיין בשלי. תמיד אני כזה: אוהב להיות בפינה שלי, לא מתערבב. סגור כזה. אף פעם לא ממש הייתי הנסיך של השכבה, שכולם מכירים אותו וכולם אומרים לו שלום. אני מתן ואני בשלי. אז גם כשאימא הייתה חולה, לא אהבתי שמתערבים בחיים שלי. והפכתי להיות מתן שונה. עטיתי מסיכה, שיחקתי אותה. בבית הספר לא רציתי להיות, כי לא יכולתי להתרכז. בגלל המצב של אימא שלי. וגם בבית לא רציתי להיות. כי בבית, שמעתי כל הזמן את אימא שלי נאנקת. אז נעלמתי, התרחקתי, הסתובבתי ברחובות".
אח שלי ראה איים עליהם
מכאן ואילך, הסתובב מתן רובין בחברת נערים בני גילו, שנשרו מהלימודים. ובשפה המקצועית: נוער מנותק. ורק בנס, או יותר נכון בזכות אחיו הגדול, איש משטרה, נמנעה הידרדרותו המוחלטת. "אני גר בגבעת אולגה, אחרי הכל", הוא מחייך. "לא חסר פה חברה גרועה. החברים המפוקפקים שלי, נכנסו אלי הבייתה. אבל אבא היה שקוע בתוך הכאב שלו. ולכן, הוא לא היה מספיק קשוב ולא עשה לי נו נו נו. אני למדתי להכין אוכל, לכבס ולהתמודד עם החיים. אבל בהחלט הידרדרתי. אבא רק ניסה להחזיק את הראש מעל למים. זו הייתה תקופה מאוד קשה בשבילו. וראו עליו. אני גם לא רציתי את הדאגה של האחים הגדולים שלי. אבל התעשתתי מתישהו. או, יותר נכון, עזרו לי להתעשת. כי האח הגדול שלי, שהוא שוטר במקצועו, היה בלש באותה תקופה. פה, באזור. ובמהלך הפשיטות שהיו להם, הוא ראה לא פעם את הפרצוף שלי. ולא ידע איך לאכול את זה. והחליט לעשות משהו בנדון".
בגבעת אולגה, קל לאבד את הדרך
אז הוא אמר לי, האח שלי: 'מתן, איך זה יכול להיות שכאשר אני קופץ על אנשים, שמחזיקים עליהם כל מיני דברים, במטרה לעצור אותם, אני רואה את הפרצוף שלך'? ואז, הוא הלך לכל החבר'ה האלה, שהסתובבתי איתם. ואיים עליהם שלא יתקרבו אלי יותר. וכך הוא למעשה הצליח, בסופו של דבר, להפריד בינינו. ולהוציא אותי משם. כי גם הם בעצמם, כבר לא רצו להתקרב. כדי שלא להסתבך איתו".
מתן רובין, רצה להתגייס לתיאטרון צה"ל. אבל לא עבר את כל האודישנים. ושירת כנהג מחלקה במשרד הביטחון. כשהשתחרר, עשה כמה קורסים בתיאטרון ואף שיחק פה ושם. אבל גילה שזה לא ממש בשבילו. ואז שינה כוון. ואת אשתו ליאורן, תושבת נתניה דאז וכיום סטודנטית להוראה, הכיר ביום הולדת של חברים. היא גם זו שדחפה אותו ללמוד.
"ליאורן אמרה לי, שמעצבן אותה לראות אותי ככה. שאיני ממצה את הכשרונות שלי", הוא אומר. "ודחפה אותי ללימודים". והשאר, כאמור, היסטוריה. מתן וליאורן מתגוררים ביחידת הדיור הצמודה לבית אביו של מתן ומתכננים לעבור משם מתישהו, בקרוב. לשכונה אחרת בחדרה. "גבעת אולגה, נמצאת אצלי תמיד בתוך הלב", אומר מתן רובין. "אבל אני מסתכל על עצמי: גדלתי עם אבא שוטר ולמרות זאת, יכולתי בקלות להידרדר. אני לא רוצה שזה יקרה לילדים שלי. פה, בגבעת אולגה, יותר קל לאבד את הדרך".
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
