הזמרת רונית אופיר מקבלת את פני בביתה הנעים שבכרכור, אליו עברה לפני 21 שנים. התספורת הקצוצה שהייתה מזוהה איתה במשך 40 שנות קריירה התחלפה בשנים האחרונות בתלתלים, אבל קול הסופרן הזך והצלול שלה נשאר כשהיה, וכמוהו גם האנרגיה, כשמתחת לרדאר התקשורת היא ממשיכה להיות עסוקה ופעילה בפרויקטים מגוונים כתמיד. היא מופיעה, מדריכה טיולים מזמרים, מרצה על תרבות עברית, מציירת בכישרון ועוד.
אופיר, בת 66, אם לבת וסבתא לנכד בן שנה, גדלה בקיבוץ המעפיל. "נולדתי להורים ניצולי שואה", היא מספרת, "הורי היו בעלי ערכים נפלאים שהשתתפו בבניין הארץ, אבל היו מוכי גורל. אמא הייתה משכילה מאוד ואמנית, אבא היה איש עבודה ותלמיד חכם, וזה חלחל אלינו. הקושי היה בחולי, בסבל ובכאב שהביאו איתם משם. היה אלמנט דכאוני. היו קשיים שקשורים גם בקיבוץ, כמו הלינה המשותפת, שעם חלקנו היטיבה ועם אחרים לא, אבל בסופו של דבר הקיבוץ איזן את הקושי, כשנתן את התנאים והמשאבים לגדול טוב, גם במציאות של סגפנות, צנע ומחסור. אני ושני אחיי, שאחד מהם נפטר לפני שנתיים ממחלה והשני הוא פרופ' עמוס אופיר המתגורר בזכרון יעקב, גידלנו את עצמנו כעצמאים, חושבים, יוצרים ולומדים. בקיבוצים היה דגש על תרבות, אמנות, מוזיקה. המייסדים חסמו את זה מעצמם, אבל היה להם חשוב לתת את זה לבנים. היו מלמדים שירים, לכל הילדים נתנו חליליות ומי שהצטיין בחלילית קיבל כלי נגינה אחר. בכיתה ה' התחלתי ללמוד פסנתר, ובכיתה ח' רציתי ללמוד נגינה על כלי שאוכל לנגן בו בבית, ולא ללכת לצריף בקצה הקיבוץ, הליכה שהפחידה אותי. התחלתי לנגן בחליל צד, ניגנתי בתזמורות, וחשבתי שאמשיך עם זה ואהיה מוזיקאית אינסטרומנטלית".
כשהגיע הזמן להתגייס, התקבלה אופיר ללהקת פיקוד מרכז. משם המשכתי את קריירת השירה. יש קרבה בין שירה לכלי נשיפה בהרבה מובנים, תודעתית וטכנית: הוצאות האוויר, השימוש בגוף, הנשימה והתפיסה המלודית, וזה עזר לי בשירה. אם הייתי רוצה לשיר וללוות את עצמי, הייתי צריכה לנגן על פסנתר או גיטרה. אבל בחליל אי אפשר לשיר וללוות את עצמך, צריך לבחור, והשירה ניצחה".
בלהקה שרו איתה דורית ראובני, עוזי חיטמן, גיל דור, אלי גורנשטיין ואסתר חיות שהתמנתה לאחרונה לנשיאת בית המשפט העליון, ונשארה חברתה הטובה של אופיר עד היום.
לאחר השחרור החלה אופיר ללמוד תיאטרון בבית צבי, ולמרות ששיחקה במספר הצגות בתיאטרון הקאמרי, השירה ניצחה הכל. "רציתי להיות שחקנית שגם שרה. אבל כדי להיות שחקן, צריך לדעת שאתה רוצה את זה, והכרעתי לטובת השירה, שמבטאת אותי בצורה הכי נאמנה, ובזה אני עוסקת כל חיי. הופעתי מול קהל מגוון ביותר, מנשיאים וראשי ממשלות ועד ילדים".
הראש האינדי
אחרי שנתיים בניו יורק, בהן למדה תנועה ומחול, הכירה בשנות ה-80 במסגרת פרויקט "העגורים חוזרים" את המפיק, המוזיקאי והזמר אמנון ברנזון. בני הזוג נישאו וב-1987 נולדה בתם, נגה. ברנזון ואופיר החלו להופיע יחד במופע נוסף שקצר שבחים. "חיפשנו להתפרנס, והוא היה מפיק וזמר מאוד מצליח. שרנו יחד עם אקורדיוניסט במועדון קרוקודיל בהרצליה פיתוח מדי יום שישי במשך שנים, ובאו לשמוע אותנו מכל הארץ. כמפיק מצליח, אמנון קידם את הקריירה שלי באותן שנים, אבל תוך זמן מאוד קצר היה ברור שאני הולכת לכיוון של זמרת סולו". ההליכה לכיוון העצמאי נמשכה גם לאחר שהתגרשה מברנזון, בדרך העבודה המאוד עצמאית וייחודית לאותה תקופה שהתוו השניים ביחד, והיא המשיכה בה לבדה לאחר מכן. בת הקיבוץ התגלתה כבעלת ראש יזמי ומסחרי לא קטן. "אז עוד לא היה 'אינדי'", היא מתארת, "מאחורי כל זמר עמדה חברת תקליטים גדולה, כמו הד ארצי. אני חברתי לחברות התקליטים רק לצורך ההפצה, היה לי את אמנון שהתווה לי את הדרך. שנינו היינו בית מלאכה עצמאי, אדונים לעצמנו לטוב ולרע. המשכתי לעבוד ככה: אני בוחרת הכל בעצמי ומפיקה. אני אוהבת לעשות דברים אחרים, בדרך שלי. גם חברות התקליטים לא חיזרו אחריי, אבל מתחת לרדאר של התעשייה והמדיה פיתחתי לעצמי את הקהל הרחב שלי".
איך שורדים כך כלכלית?
"היו בדרך לא מעט כישלונות כלכליים מהדהדים, אבל בשורה התחתונה אני היום במקום מצוין הודות למקצוע הזה. אמי תמיד הייתה אומרת: 'ממה תתפרנסי?'. מסתבר שאפשר להחזיר חובות של מאות אלפי שקלים בשירה, ובגילי המופלג העסק חי, תוסס ואני מבוקשת. כמובן שזה דורש חריצות. לא לחשוב: 'אוי, כבר לא זוכרים אותי ולא רוצים אותי', כי זה לא נכון. אם אתה פעיל, עובד, יוצר, אנשים רוצים לראות אותך ולא מישהו מתמסכן שמתרפק על עבר מפואר. נכון שהייתי פעם צעירה ויפה וראו אותי בעיתונים, אבל מעולם לא הייתי 'כוכבת על', אז אין אצלי היום התרפקות על 'תהילת עבר', אני משוחררת מזה. אני מופיעה בכל הארץ ומאחלת לעצמי, כל עוד אני בריאה, לעבוד וליצור".
מתחילת הקריירה שלה היא הוגדרה כשייכת לז'אנר שירי ארץ ישראל, שהיא מגדירה כ"שירת הארץ". "זה כולל את כל הקלאסיקות של המשוררים, הפזמונאים, המלחינים והיוצרים העבריים מראשית הציונות ועד סוף שנות ה-90. גם ביאליק וזעירא, וגם יוני רכטר, שם טוב לוי, יונתן גפן, רחל שפירא, אהוד מנור הם בתוך הספקטרום שלי, וגם אלונה טוראל, יוצרת שאני מופיעה איתה במופע משותף. מכירים אותי בעיקר דרך שירים שחידשתי. אני תופסת את עצמי ככלי, כזמרת שעושה לא גרסאות כיסוי אלא גרסאות גילוי. כמו תזמורת קלאסית ששנים ודורות מבצעת את אותן היצירות. הקלטתי מאות שירים מהזמר העברי. לצד זה עשיתי דברים חדשים, אבל לזה לא התייחסו בתקשורת, כי כבר הייתי מתויגת לדברים ישנים".
שיר מקורי בביצועה, המזוהה איתה לגמרי, הוא "פלורידה (צלילי קסטה רחוקים)", שיר געגועים לארץ שהמשורר נתן יונתן כתב במיוחד עבורה, שלא כדרכו, כחלק מאלבום הסולו הראשון שלה, "צריך לחזור", הכולל את שיריו ויצא ב-1990. "הכרתי את נתן יונתן בניו יורק ונוצר קשר בו הוא כתב לי חומרים לאלבום. כך קרה גם עם יוצרים נוספים שעבדתי איתם, כמו סשה ארגוב על כל אלבום עבדתי כשנה עם יוצר, וכל פעם נוצר קשר ידידותי".
בשנות ה-90 הוציאה אופיר מספר אלבומים סביב נושאים שונים ועם יוצרים שונים – "שירים לנגה" שהוקדש לבתה ומכיל שירי שנות ה-70 וה-80; "אהבת הארץ", ספר מהודר ושני דיסקים של שירי ארץ ישראל בביצועה. "זה היה חידוש גדול מאוד, הייתי הראשונה שעשתה זאת", היא מספרת, "המארז מכר יותר מ-30 אלף עותקים. אחרי שעשיתי את זה, ראיתי שהמדיה מתייחסת אליי באמת רק כאל זמרת שירי ארץ ישראל. 'אהבת הארץ' יצא בעקבות שאלות נוקבות ששאלתי את עצמי אחרי רצח רבין. אמרתי: 'אוקיי, אז אני זמרת של שירי ארץ ישראל. מה זה אומר? אהבת הארץ זה מושג רחב, עמוק ורציני מאוד'. מאז רצח רבין התחילה להתבסס ההערכה שהימין אוהב את הארץ והשמאל שונא אותה. אז אני אוהבת את הארץ, ואני קיבוצניקית במקור, עם תפיסת עולם שמאלית, ואני משוגעת על הארץ. אני אוהבת את הנופים, ההיסטוריה, התרבות שנוצרה פה, הציונות מראשיתה. אני רוחשת כבוד עצום לבניין הארץ שנוצר פה, לאנשים שנמצאים כאן, לרוח המיוחדת, והרגשתי שמשתלטים לי על העניין הזה. אהבת הארץ זה לא 'שנאת ערבים, שנאת שמאלנים'. חשבתי מה יש לי, לקטנה ששרה שירים, לתרום? הספרים האלה הגיעו גם לימנים. יש אהבה משותפת".
טקסטים מהמקורות
אופיר מעידה על עצמה שהיא מופיעה בכל מקום ופוגשת אוכלוסיות מגוונות. "אני עובדת עם הסתדרות המורים בסדנאות העשרה למורים ופוגשת מורות צעירות חרדיות, דתיות, קיבוצניקיות, מושבניקיות, מהפריפריה ומהמרכז. ממשלות ישראל תמיד הוציאו את התרבות מהמעשה הציוני. כולם עשו את זה, השמאל והימין. מתעסקים בתגרנות, בוויכוח, בזמן שבשטח נעשים דברים נפלאים, לא בגלל ההנהגה אלא למרות ההנהגה. הציבור בארץ תמיד היה יותר טוב מההנהגה שלו".
ברזומה שלה פרויקטים רבים שהיא מפיקה בעצמה, בהם פרויקט ייחודי שעשתה ב-2011 עם הסופר עמוס עוז – הוא קרא קטעים מספרו "אותו הים" והיא שרה. שנה לפני כן יצאה עם "בת קול", דיסק-ספר שמכיל טקסטים מארון הספרים היהודי, שירים וציורים שלה. "תרבות יהודית היא חלק ממה אני רואה כ'שירת הארץ', היא אומרת, "היום קוראים לזה 'הדתה' ויוצאים נגד הכנסת תכנים כאלה למערכת החינוך. אני נגד שטיפת מוחם של הילדים ביידישקייט של טקסים שלא קשורים לכלום, אבל אני חושבת שכן צריך לתת לילדים תרבות יהודית, שכוללת סיפורים תלמודיים נפלאים. עשיתי גם קורס מורי דרך ופיתחתי לראשונה טיולים מזמרים. אני עוסקת בשימור התרבות, אבל אוהבת גם ללכת עם הזמן. יש היום צעירים נפלאים עם מחשבה נקייה, בהירה, ואני אוהבת להקשיב לתובנות שלהם. אני אוהבת גם את החידושים בטכנולוגיה, שמקצרים ומקילים מאוד את העבודה".
בימים אלה היא ממשיכה להופיע, בין השאר עם אלונה טוראל, ובחודש הקרוב תוביל באזור שלושה סיורי סליחות עם שירים לקבוצות חיילים, ואת הסיור "הליכה לקיסריה" בעקבות דרכי המים. בינואר תפתח תערוכת ציורים בשיתוף האמנית בתחום ארון הספרים היהודי, יונה ארזי.
בפרדס חנה כרכור היא משתדלת להיות מעורבת. "התחלתי להיות פעילה כאן במסגרת סניף מפלגת העבודה ביישוב. הגרעין הזה מאוד אקטיבי ופועל בענייני איכות סביבה: המפחמות, תוכנית הגז וגם מיזמים חברתיים ביישוב. יש לי גם רעיונות מיוחדים שהייתי רוצה להוביל. לדוגמה, יש פה המון אנשים מבריקים שיכולים לעשות פעם בחודש פאנל פתוח לציבור שבו ידברו על נושאים שונים. לא רק טיפול בבעיות שוטפות אלא להרחיב אופקים".
