לפני כשנה וחצי, החלו איה קידר סטרול ובעלה רביד סטרול, מהמושב תלמי אלעזר, במיזם חדש. של הכנת כריכים בביתם וחלוקת הכריכים לרעבים. הם הקימו דוכן ברחבה המרכית של הפיאצה. וכעבור דקות ספורות, נחטפו כל הכריכים. ככה זה התחיל. מאז, גדל המיזם. והם כבר לא מכינים כריכים לבד בבית, אלא קונים אותם במפעל. הם גם הקימו עמותה ומגייסים תרומות. בימים אלה, החלו בני הזוג סטרול גם בגיוס המונים. לטובת רכישת כריכים גם בערים אחרות, שהצטרפו למיזם. כמו אור עקיבא, קריית חיים, קרית שמונה, נהרייה ועוד עשרה יישובים נוספים. ויש עוד חמש ערים העומדות להצטרף, ביניהן באר שבע ותל אביב. "מדובר באוכל זמין ומהיר", מסבירה איה קידר סטרול. "שיכול לתת מענה מיידי לכל רעב. ועכשיו, עם הקורונה, יש הרבה כאלה. שלפעמים, זה אפילו האוכל שלהם למשך כמה ימים".
בעקבות אישה שחיטטה בפח
איה, 49, היא שחקנית לשעבר. ששיחקה בשלל תיאטראות. כיום, היא מכינה לאודישנים בבתי ספר למשחק. בעלה רביד, עוסק בדיקור קוראני. לבני הזוג שלושה ילדים. בני 11, תשע ושש. "התחלנו מאוחר", היא צוחקת. "יום אחד", היא משחזרת, "ביולי 2019, ראינו אישה מחטטת בפח. ברחוב הנשיא בחדרה. הבן שלי שאל אותי מה היא עושה, אמרתי שאני לא יודעת. אולי נפל לה משהו. ואז הסתובבתי אליה וראיתי את העיניים שלה. ואז הבנתי: אין לה מה לאכול. והבנתי גם דבר נוסף: שאי אפשר להשאיר אנשים ככה, בלי אוכל".
מפה לשם, החליטה איה לעשות מעשה. "וכעבור שבוע, הגעתי עם שלט: 'כריך למי שצריך' ועם עשר פיתות עם חביתה, שהכנתי בבית. ישבנו בחדרה, ברחוב הרברט סמואל. אנשים צילמו והיו מופתעים. נתנו לאישה ההיא, שחיטטה בפח. ובשבוע השני באנו עם 20 כריכים. אנשים שמעו על זה והתחילו להגיע. ואחרי חצי שנה, בעקבות הפרסומים שלי בפייסבוק, הקימו דוכנים גם בערים נוספות. תוך יצירת קשר איתנו. והכל התחיל להתגלגל".
משפחות קרסו
כיום, כאמור, הם כבר לא מכינים כריכים בבתים. "יש חשבון בנק שאליו תורמים כסף וככה זה מתנהל. את הכריכים, אנחנו מזמינים ממפעל בצפון. הם מגיעים אלינו, לכל הדוכנים, בתנאי קירור. כל הכריכים הם באישור משרד הבריאות, בתוקף לחמישה ימים ובעלי תעודת כשרות".
האם יכול כריך לתת מענה לאדם רעב?
"האנשים האלה רעבים. לפעמים, הכריך זה כל האוכל שיש להם. מגיעים אלינו הרבה מאוד דיירי רחוב מבוגרים. בחדרה, אנחנו מחלקים 120 כריכים. ובאורח פלא, זה מספיק בדיוק. כריך, זה טייק אווי. וזה מתאים לאנשים האלה בדיוק. יש אנשים שאומרים שאם לא היינו שם, לא היה להם מה לאכול. גם ברווחה, שולחים את האנשים אלינו. זו המציאות ברחוב. והיא קשה. כשהיה סגר, הבאנו גם חמגשיות שאפשר לחמם בבית. חילקנו אותן בבתים, בערים השונות. בעקבות הקורונה, יש גם כל הזמן פרצופים חדשים שמגיעים. ולוקחים גם לילדים. משפחות שלימות קרסו ואנחנו רואים את זה ".
מחוייבות חברתית
איה קידר סרול ובעלה רביד, עושים את הכל בהתנדבות. הם אינם מתפרנסים מכספי העמותה. "מדובר במחוייבות חברתית", מסבירה איה. "בעולם הזה, אתה מקבל הרבה דברים. ועליך גם להחזיר לעולם, את מה שאתה מקבל. מתחת למסיכות, אנחנו רואים את החיוכים. האנשים המגיעים אלינו, הם קבועים. רבים מהם, דוברים את השפה הרוסית. והומלסים. אני חושבת שההתנהלות שלנו, שינתה קצת את הרחוב. אני שומעת את העוברים וןהשבים, כשאני עומדת בדוכן. הם אומרים לנו כל הכבוד. אנשים באים עם דמעות.זה מאוד משפיע רגשית, על מי שעובר שם. כי הרי כתוב בשלט שלנו: כריך למי שצריך. זה שלט מאוד גדול. ברגע שבנאדם עובר ורואה את זה, הוא מרגיש שיש פה אחריות חברתית. ויש מי שיאכל ולא יישאר רעב. לנו-זה חשוב.
יש גם מי שלוקחים ואינם צריכים?
"אני חושבת שמי שלוקח סתם, אם זה קורה, מתישהו מבין. אם מתעוררות שאלות, אנחנו מפנים לשלט. ואז הרבה פעמים האדם הזה אומר: 'לא, אני לא צריך'. ומחזיר את הכריך. אנחנו אף פעם לא מתערבים ולא שואלים שאלות. אלא נותנים לכל מי שמבקש. בנוסף, אנחנו ברחוב שנה וחצי. ואנחנו כבר יודעים ורואים. ואתה אף פעם לא יכול לדעת, מה יש בתוך המקרר של הבנאדם. מי אנחנו שנשפוט? אין בנאדם שיבוא ונגיד לו לא. אנחנו רוצים שאנשים בכל הארץ, יוכלו לאכול. יש הרבה רעבים. תוך חצי שעה, כל הכריכים שלנו נחטפים. בשבוע שעבר, בא מישהו ושאלתי אותו מה הוא אוהב, גבינה צהובה או חביתה. והוא אמר לי: מה זה משנה, אני רעב."
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
