בשבוע שעבר, מלאו 30 ימים למותה של המורה דרורה קליסקי. שנפטרה כשהיא בת 85. מי שנולדה בחדרה וגידלה דורות של ילדים בבית הספר אחד העם בעיר. בנה, רני שלף, מעלה השבוע קווים לדמותה. ומספר לחדשות חדרה על אישה מיוחדת. שהתגרשה מבעלה ועזבה את הבית כשרק בגדיה לעורה, כי חששה שמא יפריד בין ילדיה. נישאה מחדש לאלמן והפכה לאם לילדיו והייתה אהובה על הכל. ולא השאירה דבר אחריה, מלבד אהבה לילדים ופסנתר.
לימדה עולים חדשים בעודה תלמידה
דרורה קליסקי, נולדה בעיר חדרה. בשנת 1935. משפחתה, הגיעה לעיר מרוסיה, עשר שנים קודם לכן. בשנת 1925. בית המשפחה, היה ממוקם בזמנו ליד מה שהיה פעם בית היולדות בחדרה, ברחוב נורדאו בעיר. וכיום משמש לדיור מוגן לקשישים. לדברי בנה, רני שלף, עזבה אימו דרורה קליסקי את העיר בשנת 1955, כשעשתה את השירות הצבאי שלה בקבוץ של הנח"ל, בדרום. שם החלה את מסלול ההוראה והחינוך, שנמשך כמעט עד סוף ימיה.
רני שלף: "היא התחילה שם לטפל בילדים של הקיבוץ וכל הנושא החינוך החל לדבר אליה. לפני כן, היא ניסתה לעבוד קצת בפלחה. אבל זה לא התאים לה. החינוך, היה העניין המרכזי שלה. ואחרי שטיפלה בילדי הקיבוץ, החליטה אימא שלי ללכת ללמוד בסמינר למורות. והיא אכן הייתה מורה במשך 30 שנה".
במהלך הסמינר, כשנתיים אחרי תחילת לימודיה, הציעו לדרורה קלינסקי ולקבוצת תלמידים נוספים להוראה בסמינר, ללמד עברית את העולים החדשים. השנה הייתה 1956 ועולים רבים הגיעו אז מארצות המזרח ונזקקו ללימודי השפה העברית. בית הספר המדובר, שאליו נשלחה דרורה קלינסקי, היה בבאר שבע. רני שלף: "היא טרם סיימה אז את לימודי ההוראה שלה וסבא שלי לא הסכים שתלך לעבוד בבאר שבע. הוא אמר לה: 'אל תעשי זאת, כי בסוף לא תהיה לך תעודה'. דרורה קלינסקי שמעה לאביה. ועל כן, התנתה את עבודתה בבאר שבע, בקבלת תעודת הוראה. וכך היה. היא קבלה תעודת הוראה במהלך עבודתה". ואף הכירה את בעלה הראשון, אביו של רני. ועברה לגור איתו בירושליים.
בחזרה לחדרה
במשך מספר שנים, התגוררו דרורה קליסקי ובעלה בירושליים, עירו של בעלה. והיא לימדה שם ואף ילדה שני ילדים. את רני, בנה הבכור ואת אחותו רותי, הצעירה ממנו בשנה.
לאחר גירושיה מבעלה, בשנת 1966, חזרה דרורה לעירה חדרה ואף נישאה בשנית לאפריים קליסקי. חקלאי וטרקטוריסט שלימים עבד במפעלי נייר ואב לשתי בנות: חנה ותרצה. שהיו אז בנות 17 ועשר. זה היה בשנת 1967, שנה בלבד לאחר שהגיעה לעיר, ביחד עם שני ילדיה הקטנים. ושלוש שנים לאחר שאפריים שכל את אשתו. בנה של דרורה, רני, שהיה אז בן שש, מציין כי אימו עזבה את בית בעלה הראשון כשהיא נטולת ממון ורכוש. "היא פחדה שמא יבקש בעלה לשעבר להפריד בין ילדיה ופשוט לקחה אותנו והלכה משם בלי כלום", הוא אומר. "כשהגענו לחדרה, סבא וסבתא שלי עזרו לנו. אימא חששה שאבא שלי ינסה להפריד ביני לבין רותי ולא הייתה מוכנה לזה בשום אופן", הוא מסביר. ומוסיף כי אימו הייתה לביאה של ממש. שנלחמה על ילדיה. "לאבא שלי היו דירות והיה רכב והיא ויתרה על הכל כדי שרותי ואני נהיה ביחד".
המשפחה החדשה שבנו יחד דרורה ובעלה אפריים, הייתה משפחה אוהבת. אם גם נישואים שניים, לא היו ממש מקובלים בתקופה ההיא. דרורה, מצדה, שימשה אם לכל דבר לשתי בנותיו הקטנות של אפריים, שאהבו אותה אהבת נפש.
הרבה כאב ועצב
לדברי רני שלף, הדבר המרכזי שאהבה אימו, היה מוסיקה. "היא ניגנה בפסנתר בנעוריה, בקונסרבטוריון של חדרה. בשנת 1945. האבא שלה, קנה לה פסנתר, עוד לפני שהיה להם מקרר בבית. אחד הדברים שנותרו לי ממנה, אחרי שהיא נפטרה, הוא הפסנתר שלה. שהשאירה אחריה. שזה היה למעשה הדבר הכי יקר שהיה לה בחייה. לא היה לה שום דבר מלבד הפסנתר הזה. לא תכשיטים ולא כלום".
בעלה של המורה דרורה, אפריים, הלך לעולמו בשנת 2014. לפני שש שנים. באותה שנה עצמה, בה נבחרה ליקירת העיר חדרה ואף הדליקה משואה ביום העצמאות. "היא עוד הייתה אז עצמאית", הוא אומר. "ולפני שלוש וחצי שנים, ההעיברתי אותה לדיור המוגן 'בית בכפר', שבביתן אהרון. זה מקום של חדרתים. אני תמיד אומר שזה המסלול: החדרתים נולדתים בחדרה, עוברים לביתן אהרון ומשם לבית העלמין. כשאימא שלי הגיעה לביתן אהרון, היא הבינה שזה הבית האחרון שלה. השנההראשונה שלה שם, הייתה נפלאה. היא שיחקה ברידג', שחתה בבריכה והיו לה חיי חברה מלאים. אבל לאט לאט החלה הידרדרות, כתוצאה מדמנציה".
לדבריו, חייה של אימו לא היו קלים. אולם לא היה זה דווקא המוות של בעלה השני, ששבר אותה. אלא מות בתה, רותי מסרטן בגיל 40. לפני 19 שנה. "זה פשוט גרם לאימא שלי צער עצום", הוא אומר. "במיוחד לאור העובדה שכעבור שנה וחצי, נפטר גם בעלה של רותי, אודי, ממחלה קשה. והם השאירו אחריהם שני יתומים. ושנה אחר כך, בשנת 2005, נפטרה גם בתו של אפריים, חנה, מסרטן. והיא בת 55. "הם היו בעל ואישה, שכל אחד מהם איבד ילד. מדובר בכאב שפשוט קשה לדמיין". ואם בכל זה לא די, הרי שגם נכדתה חלתה לימים בסרטן. והיא בת 34 בלבד.
רני שלף: "היה בה, באימא שלי, הרבה עצב. והיא כתבה אותו במחברת. שהיא מעין יומן שניהלה. ובו, בין הדפים, יש הרבה כאב. היא כתבה שם את הדברים הכי קשים. במיוחד על האובדן של רותי. זה היה הדבר שהכי העסיק אותה".
אימו, הוא אומר, חייתה ומתה בעיר חדרה. "היא ממש חדרתית בנשמה. זה הסיפור שלה", הוא מספר.
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
