לפני שנתיים וחצי, ב-10.7.18, בשעה 12 בצהריים, נפטרה מירב רובין מחדרה. אחרי אירוע מוחי קשה ובלתי צפוי. היא הייתה אז בת 43 בלבד. והותירה אחריה בעל ושלושה ילדים. היום, אחרי שחגג יום הולדת עצוב לאשתו בבית הקברות, מדבר יגאל רובין לראשונה. על האבדן. הכאב. תקופת הקורונה. וזוגיות עתידית. "החיים שלי השתנו מקצה לקצה", הוא אומר. "ובחודש ינואר, נאלצתי לסגור את העסק. אז אני מגדל את הילדים בנחת והולך הרבה לים. הים, הוא הפסיכולוג הכי טוב שיש. ובחינם".
"אני בסדר, עד כמה שאפשר"
במשפט הזה ממש, הכתוב בכותרת, מתחיל יגאל רובין, דמות מוכרת בעיר, את הראיון. שנערך בביתו, בשכונת ניסן. בית לבן, מואר, מבריק. "אני חולה ניקיון", הוא מעיד על עצמו. "אני מנקה כל יום את הבית ונהנה מזה מאוד". ברקע, על המרקע הענקי שעל הקיר, 75 אינץ', מתנגן השיר של רותם כהן, 'לבד'. יגאל רובין מקשיב. נזכר במירב, שזה היה השיר האהוב עליה ובעיניו דמעות. ואחר כך טלפון. אחותו מתקשרת. המצב של אימא לא טוב. ועוד טלפון. והבן. שבשבוע הבא מתגייס להנדסה קרבית, ועכשיו הוא בבית. בימים שלפני הגיוס, ביחד עם אבא.
"אני עסוק ב-800 דברים במקביל", הוא אומר. "הבת שלי, אגם, בת 14 וחצי-בבית בזום. הבן לידור אוטוטו בצבא ואני מפחד עליו. כי קרה לנו פה אסון, איבדנו אישה בריאה. והבת שלי נויה, בת שמונה וחצי, לא זכתה ליהנות מאימא שלה. אז אני מגדל את המשפחה הזאת לבד. פעם הנחיתי ימי עצמאות בעיר. היה לי גם מועדון של ריקודי שנות ה-60. אבל עכשיו קורונה. ואני כרוז בהפועל חדרה ומאוד מחובר לקבוצה הזאת. אנחנו כרגע במקום האחרון בליגת העל, וגם זה עושה לי עצוב. למזלי, אלוהים נותן לי כוחות. והכל מתפקד, כאילו שמירב נמצאת כאן".
כל הראש שלה מדמם
יגאל רובין מספר על הטראומה ועל האובדן. ניכר כי הצער שוטף אותו, כשהוא משחזר את היום האחרון לחייה של מירב. אשתו. לה היה נשוי במשך 20 שנה. עד שחייה נגדעו יום אחד במפתיע. ללא כל הכנה מוקדמת.
"זה היה בשעה 12.30 בצהריים", הוא משחזר. הייתי בבית עם הילדים וסגרתי חופשת קיץ באילת. ואני לא הכי מת על אילת. הייתי אז בן 49. חשבתי לעצמי: השנה נצא לחופשת קיץ בקטן. ובשנה שאחרי, נטוס לתאילנד. ואז קבלתי טלפון, ממקום העבודה שלה. היא עבדה באחים פרישמן, בעמק חפר. "תגיע דחוף לבית חולים. אחר כך ראיתי אותה באמבולנס. מחוברת לכל מיני מכונות ומונשמת. כל הבית חולים, נעמד על הרגליים. הכניסו אותה ל-CT וראו שכל הראש שלה מדמם. אז פינו אותה לבית החולים תל השומר וחצי חדרה נסעה איתי לשם. ניסינו להציל אותה. הבאתי כל מיני מרפאים הוליסטים. ניסינו. ישנתי בבית החולים ביחד עם אחותי, סיגלית יעקבי. שבלעדיה, אני לא יודע איפה הייתי היום. וצילצלתי לזמר רותם כהן. שהיא כל כך אהבה. תוך שעה, הוא הגיע לנגן לה. זה היה למחרת, בשעה שלוש וחצי. אבל קצת לפני שהגיע, כינסו אותנו הרופאים. ואמרתי לו: רותם, אל תנגן. הודיעו לנו שהיא נפטרה".
חגגנו בבית הקברות
"היום אני אימא ואבא", מסכם יגאל רובין, את השנתיים שחלפו. מאז מות אישתו מירב. והבת שלי אגם, מבשלת לנו. היא למדה מאימא שלה לבשל ועושה את זה נהדר. המשפחה מתפקדת מצויין, הילדים הם הכוח שלי".
"שנה לפני שמירב נפטרה", הוא מגלה, "היה גם לי אירוע מוחי. שכבתי בבית החולים במשך שבועיים. למזלי, איך שחטפתי את האירוע, טסתי ישר לבית החולים. וניצלתי. בשנתיים האלה, למדתי בעיקר שלחיים אין שידור חוזר. צריך ליהנות מכל רגע, עד כמה שאפשר. כי אתה לא יודע מה יהיה מחר. אתמול, היה למירב יום הולדת. אותו חגגנו לה, הילדים ואני, בבית הקברות. היא הייתה אמורה להיות בת 45. חשוב לי לחנך את הילדים שלי, עם כבוד לאימא. אז קנינו זר פרחים, ונסענו לקברה. בבית העלמין החדש בחדרה. ואני גם חייב להגיד, שלהיות לבד זה לא פשוט לי. אני איש זוגי, שכבר שנתיים וחצי נמצא ללא זוגיות".
בהמשך תהיה זוגיות
כיום, בשל הקורונה, מבלה יגאל רובין הרבה בבית. אבל לא רק. "אני מעסיק את עצמי הרבה בספורט", הוא אומר. "ועכשיו גם הכדורגל חזר. ומגרשי הכדורגל שאני מתפקד בהם כשופט, חוזרים לפעילות. וכמובן, אני בעיקר מגדל את הילדים. שזה הכי כייף בחיים. ונמצא הרבה בים. לא, אטין לי חברה. ולצערי, בגיל 51, אני חוזר שוב לשוק. אבל היום קשה למצוא בת זוג, שהיא בסטנדרטים שלי. אמינה, נקיה, חכמה, זה בגדול. לא מעניין אותי כסף ולא שום דבר. רק האישיות שלה, זה מה שחשוב. אז אני מאחל לעצמי בריאות איתנה. כדי שאוכל לגדל את הילדים בנחת. ובהמשך, תהיה גם זוגיות. כי קשה להישאר לבד. במשך 20 שנה, הייתי נשוי. אבל היא נפטרה".
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
