במהלך סוף השבוע האחרון, נפטר המורה להיסטוריה דני וירז'נסקי, 50, יליד קרית ביאליק. שלימד במשך עשר שנים ויותר, בבית הספר תיכון חדרה. תלמידים לשעבר וחברי ילדות, מספרים עליו שהיה אדם מיוחד. אחד כזה שעושה הכל מהלב. איש אהוב, איש בגובה העיניים.
"יצא לי לפגוש אותו לפני חצי שנה", מספר תלמידו לשעבר בבית הספר תיכון חדרה, אבי צפדיה. "במהלך מפגש שנערך בבית הספר. היו במפגש הרבה מורים, אבל אני ניגשתי רק לדני. ואמרתי לו שאני מעריך אותו ומתגעגע עד היום. אני פשוט לא מעכל את מותו. הוא היה תמיד בנאדם חייכן ושמח".
"חנון וילד טוב"
ידידתו של דני וירז'נסקי, שלומית וייל, למדה איתו יחד בשכבה בבית הספר התיכון אורט ביאליק. וגם הלכה איתו יחד לתנועת הנוער 'נוער לנוער'. המושתתת על התנדבות למען הזולת. חברתה הטובה ביותר, שני אריאל, ילידת קרית חיים, הייתה חברתו הראשונה. כשהיה נער. ועוד מספרת שלומית וייל, שאביו גדעון נפטר ושאימו שקעה בתרדמת לפני כמה שנים. הוא עצמו נישא, הוליד שני ילדים, התגרש ועבר לגור ביקנעם. ומשם היה מגיע בכל יום, כדי ללמד בבית הספר שבחדרה. "החברה שלי, שהייתה החברה הראשונה שלו", היא אומרת, "הודיעה לי אתמול בבכי שהוא נפטר. זה מוות פתאומי, כולנו בהלם. הוא היה מורה ואדם אהוב. רבזיוניסט והסטוריון. אני נמצאת בצד השני של המפה הפוליטית, אבל תמיד היה נהדר לשמוע אותו".
חברתו מהתיכון של דני וירז'נסקי, שני אריאל, בוכה במהלך הראיון איתה. "לפני עשר שנים, הייתה לנו פגישת מחזור ובה ראיתי את דני. אחרי שנים ארוכות בהן לא נפגשנו", היא אומרת. "התיישבתי לדבר איתו, כי חשבתי שאולי זאת הפעם האחרונה שבה אנחנו מתראים. וזאת באמת הייתה הפעם האחרונה. זה נורא לחשוב שאם נעשה עוד פעם פגישת מחזור, דני כבר לא יהיה שם. כי אנחנו עדיין רק בני 50".
"התאהבתי בו מייד"
שני אריאל, לא מצליחה להירגע. מאז שמעה את הידיעה על מותו של דני. "לא היינו בקשר הרבה שנים, אבל לא פשוט לי. זה תפס אותי קשה. כי זה לא משנה אם את נשארת בקשר עם אדם או לא, הזכרונות נשארים. ויש לי הרבה זכרונות ממנו. הכרנו בתיכון, כשהיינו בכיתה י'. החלטתי אז ללמוד באורט ביאליק, למרות שגרתי בקרית חיים. ולא הכרתי שם אף אחד, בבית הספר. החבר'ה הציעו לי להצטרף לתנועת נוער לנוער, ושם הכרנו. התאהבתי בו מייד, אבל הייתה לו אז חברה. רק בחופש הגדול שבין כיתה י' ל-י"א, נעשינו חברים. ונשארנו חברים למשך שנה וחודשיים. תוך כדי, ניסיתי לעזור לו במתמטיקה. דני לא אהב מתמטיקה, הוא היה טיפוס הומאני. אז לא ממש עבד לי. הייתי החברה הרצינית שלו, כולם חשבו שנתחתן. אבל זה לא קרה. ניסיתי להיזכר למה נפרדנו, אבל לא הצלחתי. זה לא שרבנו או משהו כזה, פשוט לא הסתדרנו, באיזשהו שלב. אבל נשארנו ידידים גם אחרי. ובשנים האחרונות, היינו בקשר בפייסבוק".
בהיותו טיפוס הומאני, בחר דני וירז'נסקי בלימודי היסטוריה, אחרי השירות הצבאי. המורה בדימוס שילה ויינברג, תושבת היישוב טבעון: "בשנת 2000, כשסיים דני ללמוד באוניברסיטת חיפה, הוא חיפש עבודה. אני, עבדתי אז בתור מורה להיסטוריה, בבית הספר בן גוריון בעפולה. "ראיינתי אותו והוא היה בחור מקסים והתקבל מייד. עבדתי איתו יחד, עד שנת 2007. אז עזבתי למקום אחר. במשך תקופה מסויימת עבדתי בארגון המורים. ושנתיים מאוחר יותר, כשבית הספר עבר בעלות, סייעתי לו לעבוד בתיכון עירוני ג'. דני עבד שם במשך שנה אחת. ואז, יצא לי להכיר את מנכ"ל תיכון חדרה, אריה לוקר. ו 'שידכתי ביניהם'. ומאז הוא לימד שם".
"בחור צעיר עם לב ענק"
בשנת הלימודים הראשונה שלו בתור מורה, בבית הספר בן גוריון בעפולה, לימד דני וירז'נסקי את התלמיד תומר קמפנר. לימים יוצר מוסיקאלי. "הייתי אז בכיתה י"ב ", הוא משחזר. "והגיע אלינו בחור צעיר, מאוד אכפתי, עם לב ענק. אני זוכר שאנחנו, התלמידים, תמיד עניינו אותו גם בפן האישי. הוא תמיד היה מחוייך וידע להקשיב, למדנו ממנו הרבה. הוא ידע להקשיב, גם אם הדעות שלנו לא היו כמו שלו. הוא היה אז רווק, שהגיע ללמד בכל יום מחיפה. הוא היה לנו ממש כמו חבר".
ועוד מספר תומר קמפנר: "לדני וירז'נסקי, הייתה אמפטיה מאוד גדולה לאנשים עם מוגבלויות. אני זוכר שהיה לנו חבר בשכבה, עם מגבלה בהליכה. דני תמיד דאג ועזר לו. בדק אם הכל בסדר ואם נוח לו. מאוד אהבתי אותו, בתור מורה ובתור אדם".
בשנים האחרונות, חודש הקשר בין תומר קמפנר לבין דני וז'נסקי. "הוא שמע שיר שלי, באקראי. ושאל אם לא הייתי תלמיד שלו בעבר, בשנת 2000. אמרתי שכן ומאז שמרנו על קשר. איחלנו האחד לשני חג שמח והתכתבנו בפייסבוק. כאב לי לשמוע שהוא נפטר".
"הוא דיבר אלינו בגובה העיניים"
תלמידיו מתיכון חדרה, מתארים את המורה דני וירז'נסקי כמי שיצר אתם קשר בינאישי מהסוג הנדיר, השמור למחנכים בנשמה. "למדתי אצלו בשנים 2017-2018", מספרת תלמידתו לשעבר לינוי רפאלוב. "והוא דבר אלינו תמיד בגובה העיניים. הוא היה צריך להושיב על הכסאות חבורה של 40 תלמידים. שהדבר שהכי פחות מעניין אותם, זה היסטוריה. והוא פשוט ידע איך לעשות את זה. ובאווירה כייפית. דני ידע בדיוק מתי לצחוק איתנו ומתי להושיב אותנו כמו שצריך. והיו הבדיחות המיוחדות שלו, שאני לא זוכרת לשחזר אותן. לשעור האחרון שלנו, הוא הביא בובות. אני לא אשכח את זה בחיים. וככה עשה לנו שעור פרידה. שבדעבד, הייתה גם פרידה אחרונה ממנו".
"לדני לא היו אף פעם חיים קלים", מסכמת שילה ויינברג באנחה. "הוא התגרש לפני שבע שנים, והגירושים לא עשו לו טוב. הוא גם לקח ללב כל דבר והיה אדם רגיש. מאוד. זה לא עושה את החיים יותר קלים, כשאתה לא יודע לחיות עם פילטרים".
הישארו מעודכנים באתר ובפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס
