המשחק האחרון

התסריט כבר היה כתוב. משחק פרישה אחרון לכוכבת מכבי כשרונות חדרה, מיכל רביץ. גמר הגביע מול אס"א תל אביב. אחרי שזכתה בכל כך הרבה תארים בכדורגל הישראלי, כיכבה בנבחרת ישראל ואפילו טעמה משחק במכללות בארה"ב, רביץ רצתה לרשום היסטוריה ולהעניק לחדרה תואר ראשון. אבל כמו שקורה בחיים בדרך כלל, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. רביץ קרעה את שריר התאומים במשחק העונה בליגה מול אותה אס"א, והיא למעשה סיימה את העונה, ואם לא יהיו הפתעות, גם את הקריירה. את גמר הגביע היא תראה מבחוץ ותעודד את החברות להשיג את התואר בלעדיה.

סיפורה של רביץ, 28, הוא מעין סיפור סינדרלה. היא גדלה בבית ספורטיבי וכיכבה דווקא בשחייה עד גיל מאוחר יחסית, 14. היא הייתה שותפה בנבחרת ישראל לקדטים בשחייה והצטיינה בעיקר בספרינטים. אלא שאביה, איסר, שאימן כדורגל באורט ביאליק, קרא את הבת לעזרה, והתברר שמדובר בכוכבת גם בכדורגל. מהר מאוד היא הפכה לבורג במרכזי בקבוצה, זכתה איתה באליפויות הארץ וייצגה את ישראל והתיכון באליפות העולם באיטליה ובסין. אז גם התקבלה ההחלטה לזנוח את השחייה ולהתמקד בכדורגל.

חיידק הכדורגל
רביץ החלה את הקריירה המקצועית שלה במכבי חיפה. היא החלה כמגן שמאלי, אבל מאוד עברה לעמדת המפתח כבלם אחורי. כבר בעונתה הראשונה בירוק, כשהיא בת 15, זכתה עם חיפה באליפות. הזימון לנבחרת הנערות ומיד לאחר מכן לבוגרות לא איחר לבוא, ורביץ ביססה את מעמדה כאחת השחקניות המובילות בישראל. היא זכתה בתארים במכבי חולון, שנחשבה אז לקבוצה הטובה בארץ, ובשנת 2006 החליטה לעבור לשחק וללמוד במכללה בסן אנטוניו, טקסס. גם שם היא הובילה את הקבוצה לגמר הליגה השנייה של המכללות, אבל בעונה השלישית היא חלתה, רזתה מאוד, וחזרה הביתה לצורך בדיקות וטיפולים. "אף אחד לא ידע מה יש לי", היא מספרת, "וזה מאוד הלחיץ. בסופו של דבר גילו שזה משהו בבטן ולא שיחקתי כמעט שנה".

רביץ לא הייתה בטוחה שתחזור, אבל החיידק היה חזק ממנה. חיידק הכדורגל כמובן. היא עברה לשחק באס"א תל אביב, וגם אותה הובילה לדאבל כבר בשנה הראשונה. יחד עם אס"א היא גם עשתה היסטוריה כשהגיעה לשלב 32 האחרונות בליגת האלופות.

ואז החליטה רביץ, נשואה ותושבת כפר יונה, לעשות תפנית בקריירה ולעבור לחדרה. בעונה שעברה, הראשונה שלה, היא הובילה את הקבוצה לגמר הגביע, אבל הפסידה בגמר לאס"א, לאחר שכבשה את השער לזכות חדרה. העונה הובילה חדרה ברוב שלבי העונה את הטבלה, אבל הפסד מאכזב השבוע לאותה אס"א, במשחק שבו גם נפצעה רביץ, הקטין מאוד את סיכויי הקבוצה לזכות באליפות, אבל חלום הגביע עדיין בחיים.

רביץ אמרה השבוע מבית החולים: "אני מאוד מתוסכלת ומאוכזבת, אבל אני סומכת על החברות שלי. אם הן יאמינו בעצמן, אפשר לזכות בגביע". איזה סיום עצוב לקריירה. "נכון. לא חלמתי שזה יהיה המשחק האחרון. רציתי גביע, אבל אני מקווה שלפחות הקבוצה תזכה. אפשר לומר שזו השנה הכי מעניינת אי פעם בכדורגל נשים, ואני מקווה שחדרה תצליח להיות על המפה בעונה הזו".

זה נראה כאילו בכל פעם שיש משחק גורלי, אתן מאכזבות. "אולי, אבל אנחנו באמת עושות את הכל. השנה גם יש לנו שחקנית רבות עם ניסיון, ולכן זה לא ממש ברור מדוע זה קורה לנו. לקראת הגמר נצטרך לעשותעבודה מנטאלית חזקה, ואני בטוחה שאפשר לנצח".

אחת הסיבות שהובילו את רביץ לפרוש הוא הלחץ עם העבודה והלימודים. היא סטודנטית לחינוך גופני שנה שלישית במכון וינגייט, ועובדת כמטפלת ברכיבה על סוסים בחוות לרכוב אל החופש. "זה מאוד קשה לשלב את הכל. 5 ימים לומדים, 3 ימים עובדים, וצריך את הכדורגל בין לבין. זה לא פשוט בכלל, והחלטתי שזו תהיה השנה האחרונה שאשחק".

אני מניח שהעובדה שגדלת בבית ספורטיבי מאוד עזרה לך לאורך הקריירה. "ברור. אבא שלי שהיה המאמן שלי והדריך אותי תמיד במגרש ומחוצה לו, וגם אמא הייתה אלופה בהתעמלות. הם תמיד תמכו, תמיד עמדו לצידי בכל החלטה והכי מצחיק הוא שהם אף פעם לא דחפו אותי לתוך זה. אני באמת מאחלת לכל ספורטאי הורים כאלה".

הקשר בינך ובין אבא שלך מיוחד מאוד.
"נכון. תמיד כשהוא מגיע למשחקים אני מסתכלת עליו ומדברת איתו במחצית. הוא זה שעזר לי במעבר הלא פשוט משחייה לכדורגל, וחבל שדווקא בשנה הזו כשאני בחדרה, בגלל המרחק הוא לא מגיע להרבה משחקים. אני בטוחה שהייתי יותר טובה אם הוא היה מגיע".

ואיך את מסכמת את השנתיים בחדרה?
"יש פה קבוצה מדהימה, עם בנות מצוינות ואנשים מאוד אכפתיים מסביב. אבל אני חייבת לומר שמבין כל הקבוצות ששיחקתי בהן, בחדרה התנאים הכי פחות טובים, וזה למרות כל המאמצים שעושים המנהלים והספונסר. חבל שבעיר הזו אין מודעות לכדורגל נשים".

משחק הגמר של חדרה ייערך ביום רביעי, בשעה 19:40, באיצטדיון העירוני בלוד. בחדרה יחסרו כאמור את רביץ וגם שיתופה של החלוצה לביאה ואן אוורקרק בספק לאחר שגם היא נפצעה במשחק השבוע מול אס"א.