כשיושבים עם שלומית דהן מאור עקיבא בקניון "אורות" המקומי, אי אפשר שלא לחוש שיושבים עם סלבית. כמעט כל אחד ניגש, שואל מה קורה, מוסר דרישת שלום, מהטיפוסים שמכירים את כולם.
ומבחינתה של דהן, זה לא דבר של מה בכך. כמי שמרותקת לכיסא גלגלים, אבל חיה חיים בריאים ומוקפת באנשים בריאים, החברה חשובה מאוד. ואני לא מכיר הרבה אנשים בריאים שכל כך נהנים מהחיים כמוה.
עשייה, בשמחה
דהן, 28, תושבת אור עקיבא, סובלת ממחלת ניוון שרירים מגיל 8. נעזרת בכיסא גלגלית מגיל 12. כרגע המחלה בעצירה, אבל דהן בכלל לא חושבת על זה. כמו שאפשר היה להבין בפתיח, היא חיה, ומנצלת כל רגע ביממה. כך הרגילו אותה בבית. אבא שלה סא"ל במיל., אמא עקרת בית. שניים מאחיה סובלים אף הם מהמחלה, אחות נוספת חירשת מלידה. לא פשוט, אבל כנראה שמשפחה כמו שלה יש רק באגדות. מתמודדים עם הקושי בצורה הכי חיובית שאפשר, ותמיד משתדלים לראות את האור ולא לחשוב על החושך.
דהן: "בכיתה ו' כשגילו אצלי את המחלה, היו לי שתי ברירות: ללכת לכיוון השלילי ולהיות טיפוס מריר או להתמודד ולהיות אדם שמח. בחרתי באופציה השמחה. אני מכירה אנשים, מבלה. ההורים שלי התעקשו שאלמד בבית ספר רגיל, דחפו אותי להתמודד ואף פעם לא ראינו בשום דבר מכשול. בגיל 16 כל החברים שלי קיבלו צו ראשון, ואני כמובן לא. אבל לא ויתרתי, ובמיוחד בשבילי המציאו תקן של שירות לאומי באור עקיבא".
דהן גם מתנדבת בעמותת מאיר פנים, שעוזרת לאנשים קשיי יום, אליה הגיעה דרך החברה הטובה שמנהלת את העמותה, אילנית חפוטה. בגיל 18 החלה ללמוד גרפיקה ממוחשבת, וגם זה אחד מעיסוקיה הרבים כיום. "אני כל הזמן בעשייה. כל הזמן מחפשת איך לתרום, מה לעשות, עם מי לעשות. זה טמון בי. הרי לפתוח עסק אני לא יכולה, כי אני לא יכולה להסתמך על עצמי ואם עובד שלי לא יקום בבוקר, לא אוכל להחליף אותו, ולכן אני משתדלת לעשות מה שאני יכולה".
התאהבה בכשרונות חדרה
אבל עם כל הכבוד לעשייה ולנתינה, האהבה הכי גדולה של דהן בחיים זה משחק הכדורגל. לאו דווקא הבחירה הראשונה של חולה בניוון שרירים, אבל מבחינת דהן, הכדורגל זה החיים. "החשיפה שלי לכדורגל הייתה מהבית, תמיד אהבתי לראות, אבל לא מעבר לזה. הייתי עוקבת בעיקר אחרי ערן לוי ורפי דהן מאור עקיבא שכיכבו בליגת העל. לפני 4 שנים הכרתי שתי שחקניות של כשרונות חדרה, ספיר כדורי ואפרת בן אהרון. לא ידעתי בכלל שיש כדורגל נשים, והן לקחו אותי איתן. זרמתי איתן, ופשוט התאהבתי. מעבר לעובדה שהן שחקניות ענקיות, גיליתי בחדרה קבוצה עם נשמה. מאז התחלתי להגיע לכל אימון ולכל משחק. הפכתי לחלק בלתי נפרד מהקבוצה, ואפילו ישבתי על הספסל. הן היו דואגות לי לכל מה שצריך כדי שאהיה איתן בכל מקום. בסופו של דבר כדורגל היה החלום שלי, והוא נלקח בגלל המחלה".
אז דרך הבנות את מגשימה אותו?
"בהחלט. זה סוג של הגשמת חלום. אבל הדבר הגדול באמת מבחינתי היה לפתוח קבוצה משלי, לעיר שלי, ולמזלי ובעזרה גדולה של עיריית אור עקיבא, הצלחתי להגשים את החלום הזה".
איך זה נולד?
"לפני חודשיים פניתי לאור לוי, מנהל אגף הספורט, וסיפרתי לו על החלום שלי ועל הקשר שלי לכדורגל נשים. הוא ישר אמר לי 'אני אגשים לך את החלום הזה'. לא חיכיתי ומיד התחלתי לעבוד. הבאתי את דניאל סופר מחדרה שתאמן אותנו, וכבר יש לנו 14 שחקניות".
הקבוצה של דהן עדיין לא משחקת בליגה הרגילה, אלא בליגת מאמאגול. בינתיים מדובר בחוג, פעמיים בשבוע, בימים שני ורביעי בשעות הערב, אבל דהן מתייחסת לזה כקבוצה מקצוענית לכל דבר. ספונסרית כבר יש _ מאפיית עינב _ כאשר עינב בכבודה ובעצמה גם משחקת בקבוצה ("היא אחת הטובות"). לדהן אין ספק שזו רק ההתחלה: "כרגע זה חובבני, אבל זו רק שנה ראשונה. השאיפה שלנו היא להיכנס לשחק במאמאליגה, שזו ליגה לחובבים, ולאחר מכן אולי אפילו להתרחב לקבוצת ליגה לכל דבר.
בכלל, הלו"ז של דהן מטורף. וסובב כולו סביב הכדורגל. "בראשון יש משחק של חדרה או אימון, בשני יש לנו אימון של מאמאגול, בשלישי משחק של חדרה, ברביעי אימון שלנו ובחמישי משחק או אימון של חדרה. בקיצור, כל השבוע שלי מלא בכדורגל. וזה ממלא לי את החיים".
ביום שני, בו אנחנו נפגשים, הקבוצה של דהן אמורה לשחק מול קבוצת ילדות. והיא ממש מתרגשת: "אני מתרגשת בכל שני ורביעי, אבל ברור שכאשר יש משחק זה מוסיף לעניין. אני אחת שיודעת מה זו תחרות ושונאת להפסיד. ונורא חשוב לי לנצח, במיוחד לי. אני אומנם לא משחקת, אבל האדרנלין שלי בזמן משחק הוא כמו של השחקניות על המגרש".
נראה שהכדורגל ממלא אצלך הרבה מאוד חוסרים.
"הכדורגל ממלא אצלי הכל. זה מטורף. אני לא חושבת שאפשר להסביר את זה במילים".
ואחרי שהגשמת את החלום לפתוח קבוצה משלך, מה הצעד הבא?
"הייתי שמחה להתעסק בכדורגל נשים בחו"ל, שם זה ממש מקצועני, אבל זה לא ריאלי. אני מסתפקת במה שבניתי ומאוד טוב לי. אני עטופה בחברים מצוינים שעוזרים לי והמשפחה המדהימה שלי מפרגנת מאוד".
תוך כדי שדהן מדברת, ניגש לשולחן שחקן העבר רפי דהן (אין קשר משפחתי), מנשק, שואל מה קורה, וממשיך הלאה. "אני יודעת שאני מוכרת, אנשים מתפעלים מזה שדווקא בחורה נכה על כיסא גלגלים מצליחה לפתוח קבוצת כדורגל נשים באור עקיבא".
במשפחה שלך לא מתעניינים בכדורגל?
"האחים שלי מאוד מתעניינים, אבל דווקא בכדורגל גברים. בכל מקרה אחרי שגם אני נכנסתי לעניינים יש יותר אקשן ליד שולחן השבת".
את אשה מאוד אופטימית. מאיפה את שואבת את האופטימיות הזו?
"זה הכוח שלי. אני מאוד חזקה ושואבת את החוזק שלי רק מהקדוש ברוך הוא. זה הרבה יותר מרפואה. אני מרגישה שיש לי על מי להישען, ומאמינה שכל מה שקורה, קורה לטובה".
ואיך הבנות מתייחסות אלייך?
"אני בטוחה שהעובדה שאני מנהלת את הקבוצה שלהן, נותנת להן עוד כוח. יש להן אהבה מטורפת למשחק, ותבין שיש שם גם שחקניות בנות 50 ומעלה. הן מתייחסות אלי יפה, אנחנו מאוד מגובשות, וזה כיף גדול לכולנו".
