כבר בגיל 12 שאלה את עצמה ברית שניאור, בת 65, תושבת זכרון יעקב זה 25 שנים, "מה אני אמורה לעשות עם החיים האלה? מה מטרתם? מהי המשמעות של כל זה?". מאז ועד היום היא לא חדלה לשאול את אותן שאלות וחיה את חייה המגוונים לצידן. כיום שניאור, שחקנית לשעבר, נשואה לצלם הקולנוע דני שניאור ואם לאמנית עלמה שניאור, היא מנטורית לאנשים, רובם צעירים בתחילת דרכם, שפער הדורות לא חוסם אותם מלפנות אליה, ולדבריה הבדלי הגילים אפילו מקלים על התקשורת. היא אינה מהססת להנחות אותם בכל מכלול החיים ולנסות לענות ביחד איתם על כל השאלות.
"נולדתי בשכונת התקווה. כשאני ואחי התאום היינו בני 14, הורינו נפרדו ואני עזבתי את הבית ועברתי לגור בקיבוץ כילדת חוץ, אז אני עצמאית מגיל מאוד צעיר. התחלתי לקרוא את כל מה שבא לידי ולשאול אנשים את השאלות שלמעלה. פניתי לסופרת והעיתונאית אסתר קל, נפגשתי איתה והייתי לבת בית אצלה. היא הייתה בקבוצה שבה לימדו את קרישנמורטי, דבר מיוחד במינו בימים ההם. אחרי הצבא המשכתי לתהות מה לעשות. השאלות לא הרפו ממני, ובער לי למצוא להן מענה הגיוני ומספק".
שניאור למדה שלוש שנים משחק בבית צבי, התחילה לעבוד בתיאטרון – הבימה, הקאמרי, החאן – ושיחקה בשני סרטי מתיחות של יהודה ברקן. אבל זה לא היה זה. "המשחק הוא מיומנות שיש לי, אבל ידעתי שזה לא הייעוד שלי".
בשנות ה~80 המוקדמות התחתנה ובתה נולדה. "היה אז בארץ גל אדיר של תנועות וארגונים שחיפשו אחר האמת, שהקדים את הניו אייג'", היא מזכירה. "מצאתי את מקומי בתנועת 'אימן' העולמית, שהוביל המורה ריימונד (ליאו) ארמין. למדנו על גוף האדם והקשר בינו לבין מערכת השמש והיקום. נקודת המבט הייתה 'מה אדם צריך לעשות כדי לחיות במלואו בהווה?'. ארמין היה אוטודידקט שלימד אותנו, וכיסה את כל החיים: חינוך, משפחה, זוגיות, מגדר, היסטוריה של העולם… הוא היה מנטור במלוא מובן המילה".
מה שכנע אותך בתורתו?
"ידעתי שאני במקום הנכון, שמה שאני לומדת זו אמת. זה התחבר לי באופן טבעי עם ההרגשה, המחשבה, האופי שלי. אלה היו שנים מאושרות של לימוד ותרגול, שבהן חקרנו המון גם מהי מוזיקה. הייתי ועודני חברה בקבוצת מתרגלים של ריקוד מקודש – תנועה שמתחקה אחרי זרימות האנרגיה בגוף דרך ריקוד. הניסיון שלי במשחק משתלב בזה, כי חלק עצום מזה הוא הביטוי, ההופעה".
ב-10 השנים האחרונות לחברותה באימן היא הייתה פעילה בארגון בינלאומי של נשים שעוסקות בלימודי מגדר. "שם פיתחתי תיאטרון תנועה לנשים ועבדתי בזה בהתנדבות בכל העולם. הייתי ארבע פעמים בניירובי שבקניה, שם עשיתי סדנאות לנשים מקומיות במסגרת השאלה מה צריכה אישה לדעת כדי להתפתח. הסדנאות יצאו אקולוגיה של רווחה, נועם ועדינות, מקום שטוב להיות בו. נשים הביאו בעיות שלהן: איך לקבל החלטות? איך להיות אישה משוחררת יותר במסגרת המשפחה? איך להיות חופשייה יותר, לא שפוטה של החינוך שקיבלתי?".
זה מאוד אוניברסלי.
"כן, זו רמה אחרת מעל העדה שלי, הדת שלי, או השבט שלי. בישראל הייתה לי להקת חובבים במשך 7 שנים, גם היא במסגרת האימן. אבל בשלב מסוים הייתי חייבת לעזוב את כל זה ולחזור לארץ, לקום בבוקר עם עצמי. הלכתי ללמוד אימון אישי ופסיכודרמה, התחלתי לעבוד עם אנשים ונהייתי מנטורית. מגיעים אלי הרבה אנשים בשנות ה-20 לחייהם שמחפשים מנטורים. עכשיו אני עובדת, למשל, עם בחור בן 23 שמגיע אחת לחודש כדי לקבל שיעור שילמד אותו איך לחיות ולכוון את חייו. הוא מספר לי על מה שקורה לו ומקבל ממני עוד פרספקטיבה, הכרה והכוונה".
צריך ביטחון עצמי עצום כדי להיות מנטורית.
"נכון, אבל מאחוריי כמעט 40 שנה של אימון מאוד אינטנסיבי ותרגול עמוק של דברים. וזו גם הנטייה שלי".
במה זה שונה מאימון "רגיל"?
"אני עוזרת לאדם לקבל את מצבו ולמצוא את השקט שבו הוא יכול להתבונן בעצמו וברגשותיו, פחות להתעסק בעבר וב'אכלו לי שתו לי'. רוב האנשים היום לא רק בודדים אלא גם מבודדים. יש מחסום בין האדם לבין הזולת, הטבע, הרגשות של עצמו, תחושות הגוף שלו. האדם המודרני עסוק בהסחות דעת, וזה אחד הדברים הכי הרסניים. שום פריצת דרך לא יכולה להיות בלי ריכוז של המיינד, הלב, הכוח שלנו. אנחנו ממחזרים את מה שיש והאנרגיה מתפזרת. כשכואב לנו, אנחנו נסגרים ולא חולקים".
ישראלים דווקא רואים את עצמם כעם שמחפש את הביחד.
"יש הבדל עצום בין להיות ביחד כסחבקים ולטפוח זה לזה על השכם, לבין מצב שבו אני זה אני, את זה את, ואני יכולה להראות לך את הפגיעות שלי ולקבל את הפגיעות שלך, אז יש בינינו קירבה אמיתית. שום דבר לא מלמד אותנו את זה, לא בבית ולא בבית ספר. אנשים לא יודעים להקשיב לעצמם ולאחרים. אם אני סתם מדברת, אני לא שומעת את עצמי ולא רואה את האחר, ומשליכה על המציאות את חוסר היכולת שלי. לפני ארבע שנים הלכתי ללמוד בגרמניה קורס 'תקשורת שקופה' במשך שלוש שנים. וכשנכנסתי לקורס לא ידעתי שאחד הנושאים העיקריים בו הוא המפגש ביני כיהודייה לבין אנשים שבתוכם פגשתי גם דור שני ושלישי לגרמניה הנאצית. זה היה מפגש מאוד חזק. הופתעתי לראות שההרגשה הראשונית שלי כלפיהם היא של שותפות גורל. הרגשתי שהלב שלי נפתח לסבל של גברים צעירים, בני 27, שמפחדים להיות במלוא גבריותם, מפחדים להיות מנהיגים, כי יש להם עדיין את הצל מהעבר שאומר 'להיות מנהיג זה מסוכן'. בישראל אני חברה בקבוצה שנקראת 'הכיס', שמתרגלת תקשורת שקופה ועוסקת בקונפליקט הישראלי~פלסטיני ובטראומה של חיים באזור מלחמה. הייתי במפגש של תקשורת שקופה בקבוצת 'שכנים של שלום'. לומדים איך לחזור אחורה אל עצמנו ולראות מה הקונפליקט עושה לי, להיות עם הרגשות האלה – שנאה, כעס, ייאוש ועוד – ולסרב להשליך אותם החוצה, על הקונפליקט. ככל שיותר אנשים ילמדו לעשות זאת, אני מאמינה שהמציאות יכולה להשתנות מבפנים".
זה נשמע כמו לשכנע את המשוכנעים. את מאמינה שזה יכול לשנות משהו?
"יש תיאוריה של 'מאסה קריטית', שטוענת שאם חמישה אחוז מהאנשים בעולם יעשו את השינוי הקריטי בתחום, המציאות תשתנה. בכל אופן, אני אישית לא יכולה לנהוג אחרת. מי שרוצה ללמוד את זה, יכול".
