fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"נורא לחשוב שלעולם לא נראה את ילדינו"

עדה אגם, בת 72 מזכרון יעקב, לא זכתה להכיר את הוריה שנספו בשואה. כשהיתה תינוקת היא ושני אחיה נמסרו על ידי הוריהם למשפחות נוצריות כדי להציל אותם מציפורני הנאצים. לפני כארבע שנים הגיע לידיה הזיכרון היחיד שיש לה מאמה - מכתב שכתבה האם למכר ובו ביקשה את עזרתו בהצלת ילדיה
עדה אגם (התמונה באדיבות המשפחה)
עדה אגם (התמונה באדיבות המשפחה)

"היה לי קשה להיפרד מהמכתב, כי זה הדבר היחיד שהיה לי מאמי, אבל אני לא נעשית יותר צעירה, ובאיזשהו שלב הייתי צריכה להחליט מה לעשות איתו", כך מספרת עדה אגם, בת 72 מזכרון יעקב, ניצולת שואה שלפני כחודש וחצי מסרה למוזיאון היהודי באמסטרדם מסמכים אישיים של משפחתה מימי השואה, ובהם המכתב של האם שהגיע לידיה לפני כארבע שנים.

האם, שלא שרדה את התופת, כתבה באוקטובר 1942 למכר, מר וסטרהוף, ובו ביקשה ממנו לנסות לסייע לה להציל את חייהם של שלושת ילדיה – עדה שהייתה בזמן כתיבת המכתב עובר בבטנה, אברהם ופורטיה (ציפורה). המכתב נמסר לאגם לפני כארבע שנים על ידי הגיס של בנו של מר וסטרהוף. אמה של אגם, לני יעקבס- מלקמן, שהייתה רופאה, הכירה את וסטרהוף בסמינר לפדגוגיה בו למדה. הוא שימש שם מזכיר בתקופת המלחמה. אגם אומרת כי בשליחת המכתב אמה לקחה סיכון שמר וסטרהוף ילשין עליה לגרמנים. גם הוא היה נתון בסכנה שכן באותם ימים נאסר כל קשר בין יהודים להולנדים.

במכתב כתבה אמה של אגם כי מצד אחד היא יודעת שהיא צריכה לשלוח את ילדיה לאנשהו, להחביא אותם, כי ברור שהנאצים הולכים לרצוח את כל היהודים, אך הוסיפה כי עדיין מוקדם לה לשחרר את ילדיה. "היה נורא לחשוב שלעולם לא נראה את ילדינו ולא אדע אם הם בידיים טובות", כתבה האם, "לכן, אם אני לא אהיה בטוחה בהחלט שהם בידיים טובות לא אוכל להשאיר אותם. בסופו של דבר הצליחו יעקבס-מלקמן ובעלה, יונס, להחזיק את ילדיהם בבית עד שאגם הייתה בת ארבעה חודשים, אחותה ציפורה כבת שלוש ואחיה אברהם כבן שש.

בשלב זה, כשההורים הרגישו כי הסכנה מתקרבת לפתחם, נמסרו הילדים למשפחות הולנדיות נוצריות. אגם נמסרה לבני הזוג בראואר שהיו הורים לפעוט, דיק, בן שנתיים וחצי. "משפחת בראואר הייתה משפחה זרה לגמרי לבני משפחתי", מספרת אגם, "המשפחה שלי בכלל לא ידעה לאן אני ואחיי הגענו מאחר שנמסרנו למשפחות על ידי מתווכים. עברנו כמה ידיים עד שהגענו לכתובות הסופיות. אני יודעת שהמתווך שמסר אותי נרצח על ידי הנאצים".

אגם התגוררה אצל משפחת בראואר עד שהיתה כבת שנתיים. לאחר המלחמה סבתה מצד אביה, ציפורה, ששרדה את השואה, פרסמה בעיתון מקומי מודעה והצליחה לאתר אותה.

איך המכתב הגיע לידייך?
"בשנת 2010 קיבלתי אימייל מאתר ג'ואיש דיגיטל מוניומנט, אתר שנרשמתי אליו כמה שנים קודם לכן ולא זכרתי בכלל. במייל נכתב שאדם בשם הנס מחפש אותי ושאם אני מעוניינת ימסרו לי את הפרטים שלו. כיוון שלא הכרתי את השם צלצלתי לאחותי, ציפורה, שגרה יותר זמן ממני באמסטרדם והסביבה ושאלתי אם זכור לה אדם בשם הזה. היא סיפרה לי שלמשפחה המאמצת שלה היה רופא בשם הזה. כתבתי להנס מייל וביקשתי לדעת במה מדובר. הוא כתב לי שקיבל מגיסו, הבן של מר וסטרהוף, את המכתב של אמי ושהגיס ביקש ממנו לנסות לבדוק אם מישהו מהמשפחה שלנו שרד".

הכתבה המורחבת ביום שישי ב"כל זכרון"

עדה אגם (התמונה באדיבות המשפחה)
עדה אגם (התמונה באדיבות המשפחה)

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות