fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

"כל הזמן מדברים על יוקר המחיה, אנחנו רוצות לדבר על חיים"

אם זה היה תלוי בה, המילים "שלום" ו"הסדר מדיני", לא היו נשארות מאחור במערכת הבחירות האחרונה. מיכל שמיר מגבעת ניל"י, ממייסדות קבוצת "נשים רוצות שלום" שקמה אחרי מבצע צוק איתן וכוללת כיום 7000 חברות פעילות ו-15 אלף רשומות, רוצה שעם ישראל יתעסק יותר בשלום ופחות במילקי
נשים עושות שלום. מיכל שמיר (צילום: עצמי)
נשים עושות שלום. מיכל שמיר (צילום: עצמי)

מערכת הבחירות הנוכחית התאפיינה בדגש כלכלי-חברתי ולא ביטחוני. העניין הציבורי סבב סביב יוקר המחיה והדיור, רווחה וטענות לשחיתויות בצמרת הפוליטית והכלכלית בנושאי כספים, ורוב המפלגות התרכזו בניסיון לשכנע את הבוחר הישראלי בכוחן לשפר את חייו בנושאים אלה. הדיון על יחסי ישראל עם הפלסטינים ועם מדינות ערב הסמוכות, והשאלה מה יש לעשות בנושא, נשארו הפעם בצל.

קבוצת נשים בלתי-מפלגתית ניסתה להחזיר לדיון את השאלה הביטחונית ויחסי העמים, שהן מאמינות שאקטואלית כיום יותר מאי פעם. ב-3 במרס הצליחה אותה קבוצה, "נשים עושות שלום", לעלות לכותרות בהפגנה שערכה מול הכנסת, בה כיכבו המילים "שלום" ו"הסדר מדיני", שנשכחו בקמפיין הכללי. מיכל שמיר, בת 57, אם לארבעה ותושבת גבעת ניל"י, היא ממייסדות התנועה שקמה בעקבות מבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון. "זה התחיל מארבע-חמש נשים", היא מספרת, "אלה נשים עם רקורד עשיר של עשייה חברתית, כמו מיכל ברק ועירית תמיר. יצרתי איתן קשר, והצטרפו אלינו נשים מרחבי הארץ. כרגע יש בסביבות 7000 חברות פעילות וכ-15,000 חברות רשומות, בגילאים שונים. בין הפעילות נשים ערביות רבות מג'יסר א-זרקא, רהט, עכו ויישובים נוספים, והן יושבות בוועדות השונות. בוועדת ההיגוי יושבת אמאל ריחאן".

על מניעיה להקים את התנועה היא אומרת: "אני ממשפחה שכולה משני הצדדים, אמי איבדה אח ואבי איבד אח. כשאתה גדל ככה, אתה רואה את הצער, החור בעיני הסבים, וזה מאוד קשה. גם במהלך השירות הצבאי ובמלחמות אתה מאבד חברים. אתה מנסה למנוע את זה בכל כוחך, לא להיכנס לשלווה של עיסוק במחיר המילקי. כל הזמן מדברים פה על יוקר המחיה, ואנחנו רוצות לדבר על חיים".

נשים עושות שלום. מיכל שמיר (צילום: עצמי)
נשים עושות שלום. מיכל שמיר (צילום: עצמי)

שמיר עובדת בעשר השנים האחרונות כראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר בשדרות. "בעשר השנים שאני עובדת שם היו לפחות שלושה סבבים של אלימות, וגם ביניהם לא היה שקט. אני גם חברה בתנועה למען הנגב המערבי, הכולל את כל תושבי עוטף עזה, שאומרים שהזניחו אותם ועוד פעם יהיה עוד סבב של אלימות. במלחמה המיותרת שהתנהלה בקיץ, גם הבן שלי קיבל צו ראשון. הפחד רודף אותי מהיום שבו נולדתי ומהיום שבו הוא נולד.

"אנחנו תנועה פוליטית, אבל לא תומכות באף מפלגה. החלוקה לימין ושמאל היא מיושנת ומיותרת. אנחנו רוצות להגיע לכל שכבות האוכלוסייה: דתיות, חילוניות, מתנחלות, תל אביביות ועוד".

הסיפור המלא יתפרסם מחר ב:"כל זכרון".

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות