fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

בן עם בן ובת עם בת

עוד לפני שהכירו היה להן הרבה במשותף. הן החלו לרקוד בילדותן והפכו את התחביב למקצוע, נישאו לגברים ובשנות ה-30 יצאו מהארון. הת'ר גלדינג והדס ערמון מבנימינה מנסות לקדם את הקונספט של ריקודים סלוניים ולטיניים לזוגות בני אותו מין. "בעוד בחו"ל יש תחרויות ריקוד מקצועיות לחד מיניים, בארץ התחום לא מפותח כלל"
אמא ואמא. הדס ערמון והת'ר גלדינג עם התאומים (צילום: לואיז גרין)

לפני שנים ספורות מרכז חייהן של הדס ערמון והת'ר גלדינג, בנות זוג ואמהות לתאומים גיל ואמיר, בני 4 וחצי, היה בלונדון. הן ניהלו בית ספר מפורסם ומצליח לריקודים סלוניים שהתמחה בקידום זוגות רקדנים בני אותו מין. השינוי החל לפני שלוש שנים כשהחליטו לעלות לארץ וזה כשנתיים שהן מתגוררות בבנימינה.

גלדינג, בת 55, ילידת אנגליה, חיה רוב שנותיה בלונדון, וקשורה בעולם הריקוד מילדותה. שלא כמו חברותיה וחבריה, היא לא נרשמה לאוניברסיטה בסיום התיכון אלא התמקדה בריקודים סלוניים. "באנגליה, ובמקומות רבים בעולם, ריקודים סלוניים מאוד פופולאריים", היא מספרת. "זו אלטרנטיבת בילוי לאנשים שלא רוצים ללכת לפאב או למועדון לילה. להבדיל מריקוד במועדון, בריקודים סלוניים לא רוקדים לבד".

בגיל 20 פגשה גלדינג את הפרטנר שלה לריקוד. 18 שנה הם הופיעו יחד באירועי גאלה, קליפים, סרטים, ניהלו יחד בית ספר מצליח לריקודים סלוניים, וזכו להצלחה רבה. באותה תקופה הכירה את מי שהפך לבעלה והביאה לעולם שני ילדים, כיום בני 29 ו-26. בגיל 34 היא יצאה מהארון, להפתעתו של בעלה, נפרדה ממנו וגם מהשותף שלה לריקוד ולבית הספר למחול. "העולם שלי השתנה לחלוטין", היא מספרת על אותה תקופה מסעירה ולא קלה. "איבדתי את החברות עם גלן, השותף למחול, את הזוגיות עם בעלי, את בית הספר שלי למחול. איבדתי הכל, אבל הרווחתי את החירות שלי".

"מתייחסים אלינו בטבעיות". הדס ערמון והת'ר גלדינג (צילום: הילה אייזינגר)
"מתייחסים אלינו בטבעיות". הדס ערמון והת'ר גלדינג
(צילום: הילה אייזינגר)

הכל החל כשפתחה כיתה לנשים בלבד. "בעלי לא חשד בכלום לפני כן. 100 נשים היו באות לרקוד אצלי ובשלב מסוים הבנתי שאני לסבית והלכתי עם הרגשות שלי. אתה הולך עם ההתניות של החברה, עם מה שמלמדים אותך. אומרים לך כילד עם מה לשחק ועם מי להיות ובמי להתאהב. אני הרגשתי אחרת. כיום, כחלק מהקהילה הגאה, אנחנו יותר מודעים ופחות עסוקים בקיטלוגים האלו כהורים לילדים".

כמו כל זוג

לפני 16 שנים פגשה גלדינג את הדס ערמון והאהבה פרחה. ערמון, בת 50, למדה בילדותה בלט, סיימה תואר ראשון בארץ ונסעה לקנדה להמשיך את לימודיה. בהמשך למדה תואר שני בניו יורק ולבסוף הגיעה לאנגליה. גם היא הייתה נשואה ובשנות ה-30 המוקדמות יצאה מהארון. "ברגע שהיא נכנסה לסטודיו שלי בלונדון, ידעתי שהיא נולדה בשבילי. לה זה לקח יותר זמן להבין את זה", מספרת גלדינג. "התחלנו לצאת אחרי מספר שבועות וב-2001 עברנו לגור יחד. ב-2003 הקמנו יחד בית ספר למחול שהתמחה בריקודים של חד מיניים, בן עם בן ובת עם בת, ונאבקנו שיכירו בזוגות האלו כזוגות מעורבים ויאפשרו להם להשתתף בתחרויות כמו כל זוג אחר".

שני ילדיה של גלדינג רואים בערמון ההורה השני שלהם. כיום הם חיים באנגליה, נמצאים במערכות יחסים זוגיות ובעלי קריירה. את התאומים גיל ואמיר היא ילדה מתרומת זרע, וזהותו של אביהם הביולוגי אינה ידועה. "המשפחה של הדס קיבלה אותי ואת הילדים, כל פסח וכל ראש השנה היינו מבקרים אצלם בארץ, ואנחנו בקשר טוב איתם".

הרעיון לעלות לישראל בא מצידה של גלדינג. "לא מצאנו באנגליה מסגרת טובה לילדים שלנו, שבה יוכלו להתחנך בו זמנית על ערכי היהדות והנצרות והצעתי שנעלה לארץ. באנגליה בתי הספר הדתיים – יהודיים או נוצריים – נחשבים לאיכותיים ודורשים מההורים להוכיח אדיקות. ילדינו לא יכלו להתקבל אליהם. בחרנו לגור בבנימינה כי היא נמצאת באמצע הדרך בין חיפה לתל אביב ויש בה תחנת רכבת".

גלדינג מספרת שבארץ היא מרגישה פחות אפליה כלפי בני זוג חד מיניים: "באנגליה החקיקה מאוד שוויונית לזוגות מאותו מין, אפשר להתחתן, וחברות הביטוח מכירות בבן זוג מאותו המין כבן זוג לכל דבר. אך זה לא בהכרח אומר שהחברה רואה אותך כך. אנגליה נחשבת לוורד, אך בוורד יש גם קוצים. כשיצאתי מהארון באנגליה, הרגשתי בעוצמה שעברתי מלהיות 'רוב' ללהיות 'מיעוט'. חשבתי שאני יודעת מה זה אומר להרגיש כמו מיעוט, אבל רק אחרי שיצאתי מהארון הבנתי שלא היה לי מושג מה זה להרגיש שונה ומוקצה. בהתחלה, כל יום הרגשתי מחדש שאני יוצאת מהארון. דווקא בארץ, בבנימינה, אני לא מרגישה כמו שהרגשתי בלונדון. אנחנו לא מרגישות פה כל כך שונות. מתייחסים אלינו בטבעיות, בדרך כלל לא שואלים שאלות ולא צריך להסביר. לדוגמה, בבנימינה הצענו לגננת של הילדים שבשבת יהיו גם 'אמא ואמא של שבת' או 'אבא ואבא של שבת', ולא כרגיל אמא ואבא של שבת. הגננת לגמרי הלכה איתנו, וכבר ביום שישי הבא יהיו בגן אבא ואבא של שבת ואמא ואמא של שבת".

אמא ואמא. הדס ערמון והת'ר גלדינג עם התאומים (צילום: לואיז גרין)
אמא ואמא. הדס ערמון והת'ר גלדינג עם התאומים
(צילום: לואיז גרין)

ערמון מוסיפה הסבר אפשרי לסובלנות הרבה שהן חוות כאן: "בישראל מחשיבים מאוד משפחה. התרבות פה אוהבת מאוד ילדים, בעד 'פרו ורבו', וכשאדם מביא לעולם ילדים, זה שולל שאלות. הכל נוח, וזה לא מאתגר הרבה גבולות".

ערמון משמש נשיאת Essda, איגוד הריקודים הסלוניים האירופי של רקדנים מאותו מין, והייתה שותפה להגדרת החוקים שלו. "זה התחיל כריקוד חברתי, והקושי בהגדרת החוקים היה לתת מרחב גמיש ועם זאת ברור. אני מארגנת את התחרויות האירופיות בתחום, כולל אליפות העולם, תחרות ענקית עם עד 600 משתתפים, עם קטגוריות של מתחילים ומקצוענים. בתחילת הדרך, כשמספר המשתתפים היה מצומצם, לא היו בתחרות קטגוריה של זוגות גברים וזוגות נשים, אבל כיום יש תחרויות נפרדות של גברים מול גברים ונשים מול נשים, וכך רוצים המשתתפים. אליפות מיוחדת הייתה בבודפשט ב-2012, בזמן מהומות של ימין בעיר. זה הפך את התחרות למאוד פוליטית ומאוד מרגשת, ועם זאת היא הייתה מעולה".

מי מוביל?

ריקוד עם בן זוג מאותו המין מוסיף ממד נוסף לריקודים בכך שהוא שובר את התפקידים המסורתיים של בני הזוג בריקודים הסלוניים. למשל, בטנגו הכלל המקובל הוא שהגבר מוביל את הריקוד והאישה מובלת על ידו. כשמדובר בבני זוג מאותו המין, הם יכולים לרקוד בתפקידים שונים.

ערמון עובדת כספורט תרפיסטית והידרותרפיסטית, ולפני כחודש פתחו השתיים בסטודיו לדאנזה בתל אביב שיעורים של ריקודים סלוניים ולטיניים לזוגות בני אותו מין. "ישראל לא מיוצגת בתחום בחו"ל, הנושא לא מפותח כאן, וחבל", אומרת ערמון. "בארץ זה עוד יותר פוליטי מבאירופה, כי המקום חוצה גם גזעים – יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים… זה חלל עצמאי פתוח לכולם, שגברים ונשים יכולים לרקוד בו, כל עוד כל אחד רוקד עם בן מינו".

בספטמבר הקרוב הקונספט יגיע גם לבנימינה, כשגלדינג תלמד ריקודים סלוניים ב"מועדון לחבר". "זה יהיה פתוח לכולם ולא חייבים להביא בן או בת זוג", היא אומרת, "אפשר לבוא לבד, כולם רוקדים עם כולם. נלמד ריקודים סלוניים שונים: ואלס, פוקסטרוט, סטפס, ג'ייב, רומבה, סמבה, טנגו ועוד. אפשר יהיה לבוא לרקוד, לשתות, לדבר. לא נהיה ממוקדים בלרקוד כל הזמן. גם כאן, התוכן החברתי הוא החשוב".

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות