השבוע סיימה סדרת הצילומים "מונו/מנטלי" של הצלם איל פריד, תושב גבעת עדה, את הצגתה בתערוכה "עדות מקומית", האירוע השנתי החשוב והגדול בישראל לצילום עיתונות ולצילום תיעודי. הסדרה של פריד זכתה בתואר "סדרת השנה" בתערוכה. התערוכה הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב. היא מוצגת בארץ משנת 2003, לצד תערוכת הצילום הבין-לאומית, World Press Photo. עדות מקומית נותנת במה לצילום התיעודי המקומי, מבטאת את איכויותיו התרבותיות וממחישה את חשיבותו החברתית; זהו צילום מקצועי, המביע את הפנים המורכבים של המציאות האזורית. התצלומים הזוכים נבחרו בידי חבר שופטים בלתי תלוי, המורכב מאנשי מקצוע מובילים מתחומי הצילום, האוצרות והתקשורת. השנה הוגשו מעל 6,200 תצלומים על ידי 356 צלמות וצלמים מקצועיים; מתוכם נבחרו 210 תצלומים, 6 עבודות וידאו וכן "תמונת השנה" ו"סדרת השנה" – בקטגוריות: חדשות, טבע וסביבה, דת ואמונה, חברה וקהילה, ספורט, תרבות ואורבניזם וחשיפה ארוכה.
איל פריד, בן 51, הוא נשוי ואב ל-3. לצילום המקצועי הגיע כשהחליט לעשות הסבה מקצועית ומהפך בחייו. "אבא שלי היה צלם חובב, שעבד עם כל הכימיקלים שהיו מקובלים בעבודת הצילום אז. כשעזבתי את הבית בגיל 18, הוא נתן לי מצלמה והתחלתי לצלם. גם בטיול למזרח צילמתי הרבה. בגיל 22 הייתה לי התלבטות – האם ללכת ללמוד צילום או מחשבים. הלכתי על מחשבים ועבדתי בהייטק עד 2002, והצילום היה תחביב, עד שההתלבטות צפה שוב בגיל 34. הרשתי מיצוי וקול פנימי אמר לי שהצילום הוא הדבר הנכון בשבילי. עשיתי שני קורסים של צילום שהיו משמעותיים עבורי, ובמהלכם החלטתי לעזוב את ההייטק. עזבתי והלכתי להיות צלם. עשיתי תואר ראשון באמנות במדרשה לאמנות בבית ברל, ותואר שני באמנות בבצלאל. סיימתי את לימודיי ב-2009, ומאז אני עובד ומייצר סדרות צילום אמנותיות, ומציג בתערוכות בגלריות, מוזיאונים ומגזינים, ובמקביל אני עוסק בצילום מסחרי, בעיקר צילום אירועים שאני עושה עם שותף שאני עובד איתו ב-7 השנים האחרונות ונהנה ממנו מאוד, ואני גם מלמד צילום בבית הספר הבינלאומי של הקיבוץ הארצי בגבעת חביבה, שם אני מלמד תיכוניסטים מכל העולם".
היו לך חששות לעזוב מקור פרנסה בטוח וללכת לכיוון כלכלי לא ידוע? –"כן, ובגלל זה לקח לי הרבה זמן להוציא את ההחלטה לפועל. הייתי בכלוב זהב שקשה היה לעזוב אותו. אבל החלטתי שאין מצב שאני אוותר לעצמי על זה, כי זה משהו שאם לא אעשה אותו, אצטער על כך כל החיים".
"בצילום האמנותי אני עובד בצורה נושאית, סדרתית. תמיד יש נושא שמרתק אותי ואני חוקר אותו. במשך פרק זמן של שנה עד שנתיים אני עליו, מתמקד בו". דוגמאות לסדרות קודמות: "במשך שנה וחצי צילמתי את כל מרכזי 'הפועל' של קבוצות כדורגל לילדים בפריפריה, בשכונות מאתגרות. עניין אותי החלום של הילדים לצאת מהפריפריה דרך הכדורגל, הניידות המעמדית. זה היה מרגש. סדרה נוספת צילמתי בחוף בת גלים בחיפה. במשך יותר משנה הייתי מגיע לשם פעם-פעמיים בשבוע. החווף גובל בצפון בבסיס חיל הים ובדרום בקזינו, והאוכלוסייה שנתקלתי בה שם וצילמתי היא בעיקר אוכלוסייה של עולים חדשים. בכל הצדדים יש מקומות מפלט. עוד סדרה צילמתי במלון רויאל ביץ' בתל אביב, שם צילמתי את העובדים הזרים. עניין אותי בעיקר איך הם מעריכים את ההזדמנות שקיבלו, להיות מועסקים בישראל, והפער ביניםה לבין המלון עם אווירת האסקפיזם שלו. ועוד סדרה הייתה סביב נושא פיתוח הגוף הגברי, ובה צילמתי בפריפריה גברים שמשתמשים בכוח ובגוף שלהם בתחרויות כמו איגרוף או פיתוח גוף. באיגרוף יש בעיקר בני מיעוטים, ובפיתוח הגוף יש אוכלוסיה יותר הטרוגנית. אני מגיע לסדרות האלה ממקום חברתי".
הסדרה הזו שונה מכל האחרות, הפעם לא צילמת אנשים. –"נכון. בתערוכה הזאת יש מבט פנימה, יש בה המון שקט. זה סוג אחר של צילום, פרויקט מאוד משמעותי ובאמת שונה מהדברים האחרים שעשיתי. לפני כמה שנים הרגשתי שובע ממה שאני עושה, ורציתי לאתגר את עצמי מחדש. לפני שנה וחצי שמתי לב שהנוף שלי משתנה, וכשאני נוסע בארץ אני רואה הרבה בניה חדשה. החלטתי להתקרב ולבדוק את זה. בעקבות תנופת הבניה הבינעירונית והשינוי אותם עוברים הנופים המוכרים, יצאתי להכיר את פני השטח החדשים. אני מצלם את התערבות האדם בנוף הבתולי. יש בזה משהו עצוב, אבל זה גם מאוד יפה לראות איך הטבע מצליח לתפוס מחדש את המקום שלו אחרי הבניה, כשהכל כבר יציב וקיים. יש מערכת יחסים בין הקיים לחדש, בין הטבע לאדם. בצילומים האלה נראה שהטבע והארכיטקטורה יכולים להחליף ביניהם תפקידים: הטבע קבוע ולא משתנה והארכיטקטורה יכולה להתחיל. בחנתי את האסתטיקה שנוצרת סביב המפגש בין הפעולה האנושית לתנאי השטח ואת מערכת היחסים הנרקמת בין הקיים לחדש. פעולת הצילום התבצעה בשעה הראשונה או האחרונה של היום ובמקומות אליהם הגישה אסורה ומורכבת. השקט במקומות האלה פועל ומפעיל אותי בו זמנית. מחד מיקד מהסחות הדעת של המרחב הציבורי. מאידך, אלו מקומות של שקט מצמרר, תחושה של מתח ואיזון, של חומריות תלויה על בלימה. יש משהו מרגיע ושלם בבדידות של שולי הדרך, הלבד פשוט נמצא שם ואין ציפיה שיופר (להבדיל מהבדידות במרכז העיר, שאותה חקרתי בסדרות מוקדמות, והיא מחכה תמיד שיקרה לה משהו). הצילום שלי פועל בתוך עולם שכבר ברור שהוא מלנכולי וטעון, ובתוכו הוא חווה תובנה חזותית, סדר נשגב, אמירה פואטית. מן הבחינה האישית זו סדרה שעוסקת בשאלות קיומיות. אני מצלם דברים שיישארו כאן גם הרבה אחרי. זו חקירה על אודות מהות הדברים, החומר, השימוש, הפונקציה. חקירה פורמליסטית ואסתטית אבל גם כזאת שמבקשת חיים".
גם הבחירה בצילומי שחור לבן בלבד היא חדשה וייחודית בעולמו של פריד, ובהמשך לה, כל האסתטיקה של הצילומים. "פעולת הצילום נעשתה תמיד באור ראשון או אחרון, כדי שלא תהיה שמש ישירה ולא יהיה גם צל. רציתי שיהיה אור רך, שהשחור-לבן של הבטון יצבע את הכל. השקט במקומות האלה פועל ומפעיל אותי. צילמתי הרבה אנשים בעבר, ושם יש מן שקט, סיבוב שאני יכול לעשות עם עצמי, שעה וחצי או שעתיים שבהן אני עם עצמי ועם העוצמות האלה. אין את ההתנתקות הזאת בחיי היומיום. הרגשתי שאני עובר חוויה מדיטטיבית, טיפולית, העוצמות האלה מקרינות עלי משהו". הצילומים צולמו ברובם באזור יקנעם, כביש 6 החדש וכביש 67 בדרך לחיפה. הוא מצלם גם הרבה במחצבה בשפיה.
הפתיע אותך שהתערוכה זכתה בתואר 'סדרת השנה'? -"כן, די הפתיע, כי היא גם די שונה מהנושאים שהתערוכה עוסקת בהם בדרך כלל. בדרך כלל זוכות בתערוכה סדרות צילומים מאוד אקטואליות, שמתעסקות במורכבות החברתית המקומית. ב-2006 כבר זכיתי ב'עדות מקומית', על סדרת פורטרטים שצילמתי בה וטרנים שחגגו 61 שנים למלחמת העולם השניה. הנושא שבחרתי הפעם הוא אוניברסלי יותר, אבל כנראה שגם הוא אקטואלי, לאור הגלובליזציה והסוגיות שעולות לגבי היחס שלנו לכדור הארץ".
חמש שאלות עם איל פריד
מודל להשראה: דייויד בואי, אדם שידע להמציא את עצמו מחדש אינספור פעמים.
מה לא תאכל לעולם? בשר.
מה הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר? שלושה סנדוויצ'ים.
אמונה טפלה: כשאני רואה נעל הפוכה, אני הופך אותה בחזרה.
מה לא יודעים עליך? יש לי עין אחת עצלה. כשבדקתי את העניין מול האופטימטריסט, הוא הסביר שהראיה שלי שונה משאר האנשים, ועבור צלם הפגם הזה יכול דווקא להיות יתרון.
