השחקן בן מנדולה בן ה-28, תושב בנימינה, מגשים סוף סוף את חלומו ומשחק בימים אלה בהצגה "כל נדרי", בכתיבה ובבימוי של יהושע סובול, שמועלית על ידי תיאטרון אימפרו ב- 17.3 בתיאטרון הקאמרי.
הוא נולד בפתח תקווה, וכשהיה בן חמש וחצי עברה המשפחה לבנימינה. החיים לא היו קלים ופשוטים בהמשך. "למדתי בבית ספר אשכולות עד כיתה ו', והייתי ילד די בעייתי", הוא מתאר. "הוריי התגרשו כשהיה בן 9. הייתי ילד מאוד עצבני ומאוד אלים בעקבות הגירושים, פחות כלפי ילדים אחרים, יותר ילד כועס שמוציא את כעסו על מורות. לא קיבלתי דברים בהבנה, היו לי התפרצויות זעם. כילד אובחנתי עם בעיות של קשב וריכוז. אבל לקח זמן עד שבאמת הבינו את העניין. עד היום יש לי שגיאות כתיב. בבית הספר הייתי מאוד גרוע בכתיבה וקריאה, רק בגיל יותר מאוחר, יותר לכיוון התיכון, החלטתי שאני עובד על הנושא הזה, הקדשתי לזה הרבה זמן והייתי הולך למורים פרטיים".
הסביבה הקרובה חשבה שיהיה עבריין בעתיד, בגלל בעיית האלימות שהייתה לו. "לרוב המורות הייתה עלי סטיגמה שלא ייצא ממני שום דבר. אפשר להבין את זה. אני חושב שאם הייתי רואה את עצמי מהצד אז, גם אני הייתי חושב כך. בתיכון עברתי לבית הספר המיוחד 'תום' בגן שמואל. היינו שם 12 ילדים בכיתה. גם שם לא הייתי הילד הכי טוב בעולם, לצד בעיות של אלימות לא פשוטה כל כך. הייתי גם בבית ספר של חיל הים, וגם משם העיפו אותי. כדי לחזור ל'תום' הייתי צריך לעבור שיחות ולהבטיח שאשתדל, וקיבלו אותי בחזרה. אבל, כמו כל דבר בחיים, גם שם היה צריך משמעת כלשהי, ולא לעשות כל מה שבא לי. סיימתי שם 12 שנות לימוד, בלי תעודת בגרות, והתגייסתי לצבא. הייתי בחיל הים, בתפקיד עובד רס"ר, ושם באמת קיבלתי את המשמעות האמיתית של החיים עצמם: אם אתה לא עושה מה שאומרים, אתה נענש על זה. שם קיבלתי את הפרופורציה לחיים וההבנה מה זה אומר".
לאחר הגירושין של הוריו, אמו שקעה בחובות של כ-500 אלף שקלים, והוא מספר איך נאלץ לצאת לעבוד כבר בגיל צעיר. בבוקר עבד בשטיפת מכוניות ובערב במסעדה, כדי לסייע לאמו. "נאלצנו למכור את הבית בגלל החובות, ולכן גם יצאתי לעבוד. היו שנים לא טובות, שבהן סבלנו מהחובות, פרק זמן בחיים שבו חיינו במקום לא טוב. אמא שלי היא אחד הדברים הכי חשובים לי בחיי. יש בינינו קשר מיוחד".
אבל המשחק היה לו לנחמה. "ידעתי תמיד שאני אוהב משחק. אהבתי את מקום המפלט הזה, לצאת החוצה ולהיות מה שאני לא יכול להיות ביומיום. במשחק אתה עושה דמויות שלפעמים רחוקות ממך שנות אור, אבל אתה יכול לבוא לידי ביטוי בתוכן. כשסיימתי את הצבא החלטתי לעשות מכינה, להבין מה זה אומר. ניגשתי לאודישנים והתקבלתי לשנה א' לימודים בבית ספר למשחק, ואחרי שנה העיפו אותי. לא כל כך הסתדרתי. התחלתי ללמוד שם מיד אחרי הצבא ועוד לא כל כך הבנתי מי נגד מי ומה צריך לעשות. הלימודים היו מפרכים, מ-8 בבוקר עד 23 בלילה, לפעמים הייתה הרבה עבודה והרבה מה להכין, ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה. אחרי שעפתי, עשיתי הפסקה של שנה וניגשתי למבחנים בבית ספר אחר למשחק. שם קיבלו אותי, וגם שם למדתי שנה ואז העיפו אותי. אז הייתי מדוכדך כמו כל בנאדם שעף משני מקומות, ושאלתי את עצמי שאלות: רגע, אני לא שווה כלום?מה יהיה איתי? מה אני עושה? כמו הרבה אנשים שמקבלים כאפה ומבינים שהם צריכים להתעשת על עצמם. החלטתי לגשת לאימפרו, בית הספר למשחק של אבי מלכה ברמת גן. אצלו למדתי שלוש שנים. במהלכן העלינו ארבע הצגות ,וההצגה הרביעית היא 'כל נדרי' של יהושע סובול, אותה אנחנו מעלים עכשיו. תהליך העבודה עם סובול היה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי בחיים. אישיות כזאת לא פוגשים כל יום. הוא אדם שנותן לך מרחב חופשי ליצור ולפעול, לא צועק, נותן לך לפרוח תוך התהליך, מה שלרוב לא קורה בתחום. בדרך כלל יש תהליך מסוים, כל במאי והתהליך שלו. יש כאלה שעובדים שיטה של 'אני אומר מה אני רוצה, לפי זה תעבדו וככה זה יהיה'. השיטה של יהושע היא לתת לך לעבוד, לתהות ולנסות. הוא עובד ויוצר ביחד איתך. מספטמבר אנחנו כבר מתארחים בקאמרי כהצגה אורחת פעם ופעמיים בחודש".
על ההצגה "כל נדרי" הוא ממשיך ומספר: "אני משחק בה את אבשה, הייטקיסט מצליח במשרד הייטק מאוד נחשב שמחליט יום אחד שהחיים האלה לא מעניינים אותו. הוא מיצה אותם, כסף לא משיג לו אושר והנאות, והוא מחליט יום אחד ללכת עם האמת שלו ולהגיד למישהי משהו שלא העז לומר עד היום. יום אחד הוא עוזב הכל ויוצא לחיים חדשים. זו הצגה עם שתי דמויות ראשיות, נחמן וחיים, חרדים שחיים בשני עולמות: ביום הולכים לישיבה ובערב יוצאים לפאבים בתל אביב בלי שהנשים שלהן יידעו. אבשה, הדמות שאני משחק, מכיר את נחמן מהצבא, הוא היה כפוף לו ואשתו עובדת איתו באותו משרד. יום אחד אני, אבשה, מגלה שנחמן יוצא לבלות בעיר בלי שאשתו יודעת. ואז אני בדילמה". ואם תרצו לדעת מה קורה בהמשך, תצטרכו ללכת להצגה, כמובן.
אז הוא סיים בהצלחה את לימודי המשחק וקיבל את התעודה. כרגע הוא מתפרנס מדברים אחרים, אבל החלום הוא בהחלט להמשיך בתחום המשחק בו הוכיח את עצמו. "אני גר בבנימינה ועובד כטבח כבר שלוש שנים במסעדת רוברטה וינצ'י בכרכור. לא למדתי להיות טבח, החיים זימנו לי את זה כשבגיל 16 נאלצתי ללכת לעבוד. עבדתי במסעדת פלוגי 7 שנים לפני העבודה ברוברטה דה וינצ'י. אני מקווה יום אחד להגשים את החלום ולהתפרנס מהמשחק בתיאטרון או בטלוויזיה. כרגע אני לומד קורס טכניקה משחק מול מצלמה". ויש את "כל נדרי", שממשיכה לרוץ במתכונתה בחודשים הקרובים.
ומה בדבר תפקידים חדשים? –"אני מנסה לחפש, אבל אני עוד לא כל כך מרגיש מוכן פיזית לגשת לאודישנים. אחרי שאסיים את לימודי הטכניקה משחק מול מצלמה, אהיה יותר בשל. בינתיים אני גר עם אמא שלי בבנימינה, אבל מתכנן לעבוד למרכז".
איך אתה מסביר את הדרך שעשית והמקום שהגעת אליו? –"אני עצמי עשיתי את השינוי. החלטתי עם עצמי שאני מביא על עצמי את השינוי".
חמש שאלות עם בן מנדולה
מודל לחיקוי: טום הנקס. הוא אחד השחקנים היותר מובחרים ומוכשרים שיצא לי אי פעם לראות או לקחת מהם משהו, וזו הסיבה שהגיע לאן שהגיע.
מה לא תאכל לעולם? חזיר.
אמונה טפלה: אין לי כזאת. עושה מדיטציות, נושם, מאמין בלהיות מכוון.
מה לא יודעים עליך? שאני מאוד ביישן. עם הזמן שמתי על עצמי הרבה חומות. כתוצאה מזה, אני לא אעשה את הצעד הראשון עם אנשים, ולא אגיד לאדם את האמת הבוטה בפנים.
מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה קם בבוקר? בבוקר אני חייב להתקלח. אם אני לא מתקלח בבוקר, אני לא מתעורר.
