כששני בלוך הייתה בת 24, היא פספסה את ההזדמנות לייצג את ישראל באולימפיאדה ברכיבה על אופניים. 10 שנים לאחר מכן, כשהיא אמא לשלוש בנות, החליטה לחזור להתאמן. בשבוע שעבר, היא סיימה את מקצה האופניים בריו (141 ק"מ), כשהיא במקום ה~48 מתוך ה~68, כשהיא המבוגרת ביותר בין הרוכבים. זוהי ההופעה הראשונה של רוכבת אופניים ישראלית במשחקים האולימפיים.
בלוך, 37, נולדה בקרית ביאליק ואת האהבה שלה לספורט החלה ברחובות העיר ובבריכה כשחיינית. "הספורט בחיי התחיל בילדותי. עסקתי בהרבה דברים, אבל שחייה הייתה משהו שעשיתי באופן יותר מקצועי. שחיתי באגודת מכבי ביאליק. לא הייתי שחיינית מאוד חזקה, אבל מאוד אהבתי את האימונים כהתמדה ואת העבודה הקשה מסביב לאימונים, אימון יבש וכושר", היא מספרת השבוע בשיחה טראנס אטלנטית מסקוטלנד, "שחייה היא לא היה הענף שהייתי חזקה בו והבנתי את זה. זה לא שפרשתי, אבל ניסיתי עוד דברים. הייתי אצנית מאוד טובה בתיכון, זכיתי באליפויות הארץ, שיחקתי כדורגל, כדורסל וכדורעף, את כל מה שאפשר היה לעשות עשיתי".
ותודה לאורט ביאליק. לדברי בלוך, בגלל העובדה שהייתה ספורטאית פעילה עוד בצעירותה, קיבלה את כל התמיכה והפרגון מהמוסדות, ובעיקר מאורט קרית ביאליק, ואת זה היא לא תשכח לעולם. "תמיד נתנו לי המון תמיכה. אפילו המורה שלי לסוציולוגיה וכלכלה, שבקושי עברתי את המקצוע זה, שלחה לי הודעה בפייסבוק, אחרי המרוץ בריו, שהיא כל כך גאה בי ומאושרת על מה שעשיתי. זה שימח אותי, כי היא, באופן אישי, עזרה לי המון. הינו נפגשות אחרי הלימודים, היא הייתה מחכה שאסיים את האימון ועוזרת לי, מנהל אורט היה מנהל אדיר, זו בכלל תקופה מאוד יקרה לי בחיים. בית ספר הוא מסגרת לכל ספורטאי, לא משנה אם יהיה כדורסלן כמו גיא גודס או רוכבת כמוני. צריך לתת לילדים את כל ההזדמנות שהם צריכים".
לתחום האופניים הגיעה בזמן הצבא, כששהייתה מדריכת ספורט (מד"סית). "התחלנו להתאמן לטריאתלון והמד"סניק שעבד איתי היה רוכב אופניים וטריאתלט. הוא נתן לי את ההזדמנות לרכוב איתו ודרכו התחברתי לקבוצת הטריאתלון בקרית טבעון, בהדרכת יאיר בן עמי. נכנסתי חזק לתחום הטריאתלון, כי זה היה שילוב של שני דברים שאני מאוד טובה בהם: ריצה ואופניים".
בלוך זכתה באליפות הארץ בטריאתלון וניסתה את מזלה באליפות אירופה, אבל לא ממש הצליחה. "אחרי שנתתי כמה שנים בענף הזה, ממש לפני שהייתי צריכה לקבל החלטה מה להתחיל ללמוד, חשבתי מה כדאי לי לעשות, והמאמן שלי אמר לי להתמקד באופניים. עברתי לגור באיטליה בגלל האופניים, יצאתי למחנה אימונים, כדי לראות איך אפשר להתחזק, ומה שיצא הוא שקבוצה איטלקית ראתה אותי באימונים, והם ראו בי פוטנציאל וביקשו שאשאר. נשארתי. שנתיים אינטנסיביות, בהן נכנסתי לעולם הזה של תחרויות אופניים מכל האספקטים _ תזונה, אימונים והתאוששות, וללמוד כמה תחרות זה דבר שלוקח ממך המון, עוד לפני שאתה בכלל מתחרה".
תחרויות באיטליה. אחרי שנתיים עמוסות בתחרויות באיטליה, חזרה בלוך לישראל ורצתה להוסיף עוד עניין לחיים שלה. "מאוד רציתי ללמוד. הייתי נורא לבד שם והיה חסר לי עוד משהו. למדתי שנה בווינגייט אבל אחרי שנה מאוד התגעגעתי לאופניים, אז בחופשות סמסטר הייתי חוזרת לאיטליה רק כדי להתחרות".
ארבע שנים נסעה בלוך הלוך וחזור לאיטליה, ובמקביל, ניסתה גם בארצות הברית, רק כי רצתה לראות גם את הצד האמריקאי של ספורט האופניים.
"בארה"ב הייתה לי משפחה, אז רציתי לנסות להשתלב שם, ובסופו של דבר, אחרי שסיימתי במקום ה~18 בטור דה פראנס לנשים בשנת 2002, הייתה לי הזדמנות לעשות קריטריון אולימפי לאתונה. נסעתי לארה"ב להתחרות, כשהמטרה הסופית הייתה להגיע לאליפות עולם ולסיים בטופ 30. הגעתי לאליפות, אבל לצערי חליתי באותו השבוע. זה משהו שיכול לקרות לספורטאי, כי כשהגוף נמצא בכושר הכי טוב שלו, הוא למעשה הכי חלש, וכל וירוס פוגע בו. זינקתי למרוץ במצב לא טוב וסיימתי במקום ה~39, לא מספיק טוב. הקריטריון לא הושג, אז הייתי צריכה להחליט החלטה מאוד גורלית, הייתי בת 24, החלום שלי לא התגשם, היו לי גם ככה הרבה מאוד מרוצים ותחרויות מהאופניים ודי הסתפקתי בזה".
בלוך החליטה להמשיך ללמוד וחזרה למכון ווינגייט. "כל חיי אני ספורטאית, מאמנת, נותנת את כל האהבה שלי לספורט באופן כללי. ככה עברו להן 10 שנים. בגיל 34, אחרי שכבר התחתנתי וכבר נולדו לי ילדים ואמרתי לעצמי שאולי אנסה שוב".
למרות גילה הבוגר, הצליחה בלוך להשיג את הקריטריונים ונכנסה לנבחרת האופניים הישראלית לאולימפיאדת ריו. "עכשיו אני בת 37. ניסיתי והצלחתי, ואני רוכבת אולימפית כמו שרציתי. אני מאוד גאה והולכת מאוד זקופה עם ההישג הזה. אני כל כך מאושרת. הגשמתי את החלום, למרות שהיה לי מאוד קשה, ולא רק במרוץ באולימפיאדה, כל התהליך, כל השנה הייתה עמוסה ביותר".
עוד בטרם התחרתה, הצליחה בלוך לייצר באזז סביב ההשתתפות שלה בנבחרת הישראלית לאולימפיאדה, בשל היותה המבוגרת ביותר במשלחת. "אני בהחלט לא צעירה בגיל, אני יכולה להגיד שהבנות שהתחריתי נגדן הן רובן 10 שנים צעירות ממני והרבה יותר חזקות ממני. ידעתי שאני לא ברמה של החזקות ביותר בעולם. זה היה לי ברור עוד לפני שהתחלתי וידעתי איפה אני כן יכולה לדרוש מהגוף שלי את המקסימום ואיפה הקו האדום. זה חשוב כדי לא להגיע למצב בו הגוף יגיד סטופ. מאוד נזהרתי מזה, וכל המרוץ, עד העלייה הארוכה, נתתי 200 אחוזים מעצמי. בעלייה, כשהבנתי שהן מטפסות ברמה פי שלושה יותר גבוהה ממני, אמרתי לעצמי: 'או קיי, את נכנסת לאמוק, אבל עובדת ביכולות שלך, כי את לא יכולה לעבוד ביכולות שלהן'. בשביל לסיים תחרות כזו עדיין צריך לעבוד מאוד קשה, כי צריך לעלות את העלייה ולרדת את הירידה בראש מחושב ואין ספק שהגיל הוא פקטור, זה משמעותי וזה מתבטא בהכל".
קודם כל המשפחה. היא נשואה לשי ואמא לנגה (7) ולתאומות עמית ורותם (ארבע). לפני כשנה וחצי, עברה המשפחה לסקוטלנד, בעקבות עבודתו של אבי המשפחה. מאז החלה להתאמן לאולימפיאדה לפני כשנה, התהפכו חיי המשפחה השלווים, כשבלוך מתמרנת בין האימונים האינטנסיביים לבין בעלה והבנות.
"אני לא חושבת שאני בכושר פחות טוב מהרוכבות בנות ה~24, באתי בכושר הכי טוב שלי אי פעם. פתאום אני מוצאת עצמי בעולם מקצועי, באולימפיאדה, ואומרת לעצמי: 'בואי ניקח הכל בפרופורציה, כי אני פה, אבל יש לי את המשפחה שלי, שזה הדבר הכי חשוב בעולם. נהניתי להיות שם ולתת את הכל, אני שמחה שכל המדינה ראתה אותי, ועכשיו אני סומכת על הנבחרת שלנו, כי יש לנו נבחרת צעירה מאוד. אני רק שמתי להם את החותמת. ישראל תמיד הייתה באולימפיאדה ועוד תהיה ויש לנו עוד הרבה מה להפגין ברמה הבינלאומית.
"ההכנות לקחו לי זמן מהמשפחה, מבעלי והילדים, זה כל כך לא פשוט. זו שנה שלמה של להיות מחוץ לבית, המון טיסות לחו"ל כדי להביא את הקריטריון, וזה לא יקרה שוב, סיימתי את הקטע המקצועי בחיי".
עכשיו, מתכוונת בלוך להתמקד באימון ושואפת להכניס רוכבת לנבחרת האולימפית שתתחרה במרוץ האופניים באולימפיאדה שתתקיים בטוקיו 2020.
