בשעה טובה, חלפו להם ראש השנה ויום כיפור, נכתבנו ונחתמנו בספרי צדיקים ותמימים, אפשר להתחיל לסגור חשבונות, אז חשבתי לעצמי עם מי עדיין לא סגרתי חשבון או לא שחררתי את הגולה מהגרון מפאת קדושת החגים והרצון לכבס את מעשיי הרעים בתשליך לים.
זה נגמר. זה מאחורינו. אפשר להוציא את הלשון הרעה שאיפסנו ולשוב לשלוח חיצים. אחרי הכל, כמה זמן עוד נשאיר את הדף חלק ונקי מחטאים?
הראשונה שתקבל חץ זו שלומית. לא החמודה מהמשתלה, אלא אותה זו שבנתה סוכה והרסה לי את החיים. אין מרגיזה ממנה. ותיכף גם תבינו למה. אני סגרתי את הפינה הזו למענכם, לא אוהב לשמור דברים בבטן, זה עושה לי קלקול קיבה וגזים. עכשיו אתם גם מבינים איך הפכנו למעצמת גז. זה הזמן לומר את האמת ולהעמיד דברים על דיוקם.
אז ככה. אותה שלומית שבנתה סוכה הייתה בעצם ילד סטלן שקראו לו שלומי. ואני לא ממציא דברים. אני רציני. אחרת איך תסבירו שהסוכה הייתה גם מוארת וגם ירוקה. אני תמיד תהיתי אם היא/הוא, אותו/אותה שלומי/ת, לא היה/הייתה מחוק/ה כליל, היה/הייתה מצליח/ה לבנות סוכה? ועוד לבד? היה לו/לה המזל להשיג אישור לקנביס רפואי. זה לא פשוט לבנות סוכה מגיל צעיר בלי שיהיו לך סיבוכים של פריצת דיסק בגב. אותי זה תיסכל עד כדי טירוף.
אני זוכר שאבא שלי וארבעת אחיי היו מופקדים על תכנון ובניית הסוכה, ואני הסתובבתי להם בין הרגליים עם כותונת. לא כותונת לילה, כותונת פסים. חייתי בסרט שאני יוסף הצדיק, ואסור למי שזורם בעורקיו דם כחול לעבוד עבודה פיזית קשה. אני הייתי אחראי על הקישוטים והאקססוריז של הסוכה, בתפקיד המעצב והסטייליסט. תמיד ידעתי לבחור במצוות הקלות הנוחות, שמתאימות לי כמו כפפה ליד, אז שאסיר את הכפפות ואבנה סוכה? שאלכלך או אפצע את הידיים, חלילה? ההתחמקות שלי מבניית הסוכה לא מצאה חן בעיני אמא שלי. כל שנה היה לה משפט קבוע שהופנה אליי: ״אבל… אם היו אומרים לך לעשות צמות בשיער לבנות, היית רץ״. ורק בגלל זה, שנים אחר כך חיפשתי את אותו/אותה שלומי/ת מוזר/ה שהצליח/ה לבנות סוכה, כשאני רק רציתי לבנות תסרוקות לבנות.
הסדינים מהנדוניה. עד היום אני לא בונה סוכה, אבל בהחלט עובד על אפליקציה כזאת עכשיו. שלא תחשבו שלהמציא קישוטים כל שנה מחדש זה עניין של מה בכך. כמה שעות בזבזתי מול מסך הטלוויזיה על בתיה עוזיאל כדי ללמוד להכין שרשראות נייר צבעוניות. בתיה עוזיאל. עוד אחת מעצבנת שהכל הלך לה קל בחיים בגלל שהכינה הכל מראש ומפאת קוצר הזמן, ובגלל שהייתה לנו טלוויזיה בשחור-לבן אז הייתי מכין את השרשראות מעיתון. מי ידע שזה צבעוני? כמה כרטיסי שנה טובה מנצנצים תליתי בסוכה. עזבו שחצי מהנצנצים שהיו על השנות טובות התפזרו לי על הפנים ונראיתי כמו פרסומת מהלכת למחסני תאורה. על כל אצבע שמתי אצבעון כדי לא להידקר מהסיכות. פחדתי לאבד הרבה דם. בכל זאת, הוא נדיר. גם הייתי צריך לנקוט אמצעי זהירות, כי כל הסדינים היפים מהנדוניה שאמא שמרה לאחיות שלי הורשו לצאת לאור רק בסוכות.
ואם כבר תאורה ואור. היו לנו נורות מיוחדות לסוכה, בדיוק כמו הנורות ששמים על עץ האשוח בחג המולד, שדולקות וכבות לסירוגין. זו הייתה אחת האטרקציות בסוכה המיוחדת שלנו. בכל זאת, מצרך נדיר אז. היה אפשר לקנות כאלה נורות רק אצל הימאים בעיר התחתית בחיפה, ובמחיר מופקע. עד היום זה יורד בחשבון הוויזה של אבא שלי כי כל שנה קנינו חדשות. מה לעשות שכל שנה עברנו שוד נורות צבעוניות לאור ירח. אבא שלי, שהיה מורגל לישון בסוכה, אף פעם לא התעורר לתפוס את הגנבים. מה שכן, בסוף החג, הוא התעורר שזוף לגמרי, כשהלוגו של הסכך מרוח לו על הפנים.
האתרוג בכה מאוד. אבא שלי. הייתם צריכים לראות איך היה מתייחס לארבעת המינים, משל היו זרע מזרעו. בבר המצווה שלי לא הלבישו אותי בכזאת חליפה כמו שהלבישו את הלולב, ואיזה כובע צמר יפה הכין ללולב, מי שישמע, הוא לוקח אותו עכשיו לסקי בחרמון. ורק שתדעו שבחיים אבא לא נכנס לחנות צמר. אני פשוט ידעתי שהוא פרם לי שוב סוודר. לא נעים לי לספר באיזו עריסת מלכים נח לו האתרוג. כשאבא היה חוזר מבית הכנסת היה משכיב את האתרוג לנוח צהריים ביראת כבוד אחרי הטלטלה שעבר המסכן בזמן התפילה. כל הזמן פחדתי שיבקש ממני להרים אותו לגרעפס. ואף מילה על הערבה והדס, כדי שלא אהיה אחד האושפיזין בהדסה. בקיצור, הפחד הכי גדול שלי, מרוב אהבתו לארבעת המינים, היה שיגיד לי: "תכיר, אלו האחים שלך, שמעולם לא סיפרתי לך עליהם", והנה לכם תוכנית מרגשת עד דמעות – ״אבודים בסוכה״ ולא עם הגברת גרנט, אלא עם חיים ויצמן.
ואני אומר לכם: אל תשכחו לארח ולהתארח בסוכה ותגדילו בשקל תשעים את הסוכה כדי שתהיה גדולה, מוארת וירוקה. ואם מישהו פוגש את אותה שלומית, תגידו לה שאצלי היא מחוקה.
חג שמח ושבת שלום.
