אחרי 11 שנים בתל אביב, ראם אור חזרה לקריות. אור, בת 34 גרה בקרית חיים כבר ארבע שנים, ומרגישה שכאן זה הבית שלה. "כאן ובתל אביב קיים אותו הקושי לשכור דירה. בכל מקום שאת מגיעה אליו יש סטיגמות. אבל כשמצאתי את מקומי ואנשים התחילו להכיר אותי כפי שאני, מצאתי את היופי והחום שבאנשים כאן".
מגיל 3 היא ידעה. הרגישה זרה בגוף של עצמה. "יש לי תמונות מגיל 3 לבושה בחצאית, כמו רקדנית בלט. מאז אני זוכרת שמשהו לא בסדר באיך שאני רואה את עצמי ואיך שהחברה מקבלת אותי. יכלו לראות את זה, אבל התעלמו, לא מנעו ממני לעשות את מה שאני רוצה ולהביע את עצמי עד גיל בוגר יותר".
כל חייה הבוגרים היא ניסתה להסתיר, עד גיל 25 הרגישה כאילו היא עוטה מסכה. "לא הייתי מי שאני, עד הרגע שבו התחלתי את התהליך לשינוי המין. החלטתי שאני יוצאת למסע הזה ושאין שום סיכוי שאני חוזרת אחורה. את מחביאה את עצמך כדי שלא יקניטו אותך ושלא ישפילו אותך. אני לא אשכח את היום שבו לקחתי את הכדור הראשון, וביום למחרת כבר הרגשתי אישה לכל דבר. זאת אבן שיורדת מהלב".
"הקבלה הגיעה כשנפלה עליהם ההבנה שיש להם שתי אפשרויות – או לאבד אותי בתור אח ולהרוויח אחות או לאבד אותי לגמרי. הם קיבלו את העובדה שעברתי את השינוי"
עד גיל 25 אף אחד לא ידע, למעט אמא שלה. "למשפחה שלי לא היה פשוט לקבל את זה. ההתחלה הייתה קשה מאוד, אבל אני חושבת שהקבלה הגיעה כשנפלה עליהם ההבנה שיש להם שתי אפשרויות – או לאבד אותי בתור אח ולהרוויח אחות או לאבד אותי לגמרי. הם קיבלו את העובדה שעברתי את השינוי, והם רואים שאני במקום שלם. בסופו של דבר משחררים, גם אני שחררתי".
לא השכירו לי דירה
ההתמודדות לא נגמרת אחרי השינוי. המבטים והרמות הגבה משאירים צלקות. "היו אנשים שלא הסכימו להשכיר לי דירה, היה שכן שהציק לי, שברו לי את האוטו, הזלזול קיים ויש סיפורים איומים. למה שבן אדם יעשה דבר כזה? למה לעשות דברים שפוגעים בבן אדם אחר?".
לא פשוט לחשוף את הסיפורים הקשים של נשים בקהילת הטראנס, אבל אור שמה את הסיפור שלה בקדמת הבמה ומקדישה מעצמה כדי לעזור לאחרות. "התנדבתי בבית חולים תל השומר עם צעירות שחוו סיפור דומה לשלי. מאוד חשוב לי להתנדב, כדי לעזור לעוד בנות לשרוד חרף הקשיים. כל יום כשאני הולכת לחנות או ברחוב, אני מרגישה שאני עוזרת לשנות את הסיפור שלנו, כל בן אדם שמכיר אותי ומתקרב קצת יותר, כל שכן שמחייך אליי ומבין שאני לא שונה, זה מסע הסברה שלא נגמר. אני חושבת שהכל מתחיל מחינוך מגיל צעיר. אם ילמדו על קבלת האחר מגיל קטן, היא תגיע באופן טבעי".
"אני לא מצפה לכלום, אני גם לא חושבת שיש לי סיכוי לנצח. יכול להיות שאני מדחיקה ומנסה להנמיך את הציפיות, מה שבטוח, אני כבר לא יכולה לחכות"
זר לא יבין זאת היא אומרת, את התהליך הקשה, את הכאב בהסתרה של שנים. "אין מישהי בקהילה שלנו שלא חוותה את אותה תחושת כאב ותסכול. הרבה בנות ניסו להתאבד בגיל צעיר, אני בעצמי ניסיתי. את אומרת לעצמך אולי יהיה לי טוב יותר במקום אחר ואני לא אצטרך לסבול. היום אני לגמרי במקום אחר".
המדינה לא עוזרת
והיא בהחלט מתכוונת לכך. מהרגע שאור השילה מעצמה את כובד ההסתרה, היא הספיקה להשתתף בתחרות מיס טראנס ישראל לשנת 2016. "זו הייתה תחרות יחידה שהתקיימה, לצערי, רק פעם אחת בארץ. זו הייתה התקדמות חשובה מאוד עבור הקהילה שלנו, לא ממקום של תחרות יופי, אלא על מנת לתת מוטיבציה, זאת במה שמאפשרת לנו לספר את הסיפור שלנו. זו הייתה חשיפה גדולה עבור הרבה בנות שהשמיעו את הסיפור שלהן וקיבלו את ההזדמנות להשפיע על הדור הבא".
אור זכתה בתואר הסגנית השנייה, וחיכתה להישלח לתחרות מיס טרנאס העולמית בתור נציגת ישראל. "באותה השנה הזוכה במקום הראשון נשלחה לתחרות העולמית בספרד, ושנה לאחר מכן נשלחה הסגנית הראשונה. חשבתי ששנה לאחר מכן אני אסע והופתעתי לגלות שאף אחד לא פנה אליי. מתברר שהכל נעשה לבד, ואם אני רוצה לייצג את המדינה בתחרות, אני צריכה לגשת אליהם בעצמי ולטפל בכל הניירת, ההוצאות הכלכליות, הצילומים, המדיה ועוד מטלות רבות בכוחות עצמי. המדינה לא שולחת אותי לייצג אותה ולא עוזרת לי בדרך, אני בטוחה שבתחרות מיס יוניברס זה לא קורה. אבל לא הייתי מוכנה לוותר".
אור עברה מהמורות קשות יותר בחייה, כך שכל אתגר איתו היא תיאלץ להתמודד, היא תצלח אותו. היא עשתה הכל לבד, בדרכה שלה, כשהיא מרגישה שהיא לוקחת איתה את כל קהילת הטראנסיות בישראל. "היה לי ברור שאני הולכת על זה. ידעתי שחייבת להיות נציגות ישראלית בתחרות הזאת, בשם כל מה שאני וחברותיי עברנו והשגנו עד היום".
אור רוצה לייצג את מדינת ישראל בכבוד, ולשם כך הייתה צריכה לגייס אנשי מקצוע שיסייעו לה בצילומים מקצועיים ובהשגת שמלות מרשימות. "פניתי לאנשים מובילים בתעשייה בעזרת ידיד טוב שלי, ורוב האנשים לא היו מוכנים לשמוע בכלל. לא כעסתי, אבל התאכזבתי. אני הפסקתי לכעוס על אנשים ולבזבז עליהם את האנרגיות שלי. לא כי אני יותר טובה מהם, כי זה ההפסד שלהם לא לקחת חלק בדבר הזה. אני לא נוסעת כדי לייצג את עצמי, אני רואה בעצמי שגרירה של הקהילה שלנו בישראל".
היא לא איבדה תקווה, ובצדק. אור פגשה גם אנשים טובים בדרך, ששמחו לקחת חלק במשימה להפוך אותה למיס טראנס העולמית. "כמו שאני נתקלת בדברים רעים, אני נתקלת גם בהמון דברים טובים. חברים ומכרים שעוטפים ומחבקים. גם בתוך הקהילה, הגענו למקום שאנחנו רוצות לעזור האחת לשנייה ולהרים אחת את השנייה".
סטודנטית לעיצוב פנים
היום אור היא סטודנטית לאדריכלות ועיצוב פנים. היא למדה בשנקר במשך שנתיים עיצוב אופנה והיום היא דוהרת לעבר היעד הבא. "אני רואה את העיצוב כדבר מאוד אישי. אנחנו רוצים לחוות את הזיכרונות הכי יפים שלנו בבית שלנו, ואז זה אני רוצה להגשים בעיצוב שלי". ולא רק בעזרת העיצוב. היא לומדת להגשים את עצמה כל יום מחדש ולנצור לעצמה זיכרונות שהיא תוכל להתגאות בהם. "אני יודעת שהיום אני חיה בזכות השינוי שלי. אם לא הייתי עושה את זה לא הייתי כאן. זאת הדרך שלי, להיות מי שאני, אני עוברת כל יום את תהליך הקבלה העצמית שלי".
התחרות תתקיים בעוד שבועיים בספרד, וההתרגשות גוברת. "אני לא מצפה לכלום, אני גם לא חושבת שיש לי סיכוי לנצח. יכול להיות שאני מדחיקה ומנסה להנמיך את הציפיות, מה שבטוח, אני כבר לא יכולה לחכות".
היא עושה את זה בשביל עצמה ובשביל חברות שלה, והיא עושה את זה גם בשבילנו. כי כולנו צריכים להיות גאים, שבמדינת ישראל כל אחד יכול וצריך לחיות כפי שהוא, בלי להסתיר ובלי לפחד. מדינה עם ריבוי דעות ומלחמות פנימיות, אבל גם ריבוי צבעים, תרתי משמע.
