fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

משפחה שנולדה אחרי הזוועה

היום, ערב יום השואה, בין מדליקי המשואות בטקס שיתקיים בקרית מוצקין, יהיו גם שרה ודב וקסלר. השניים, ילידי פולין ששרדו את השואה "עם הרבה מזל", לדבריהם, איבדו את הילדות שלהם וימי הנערות לטובת איום מתמיד, יריות וצרחות. שניהם עלו לישראל בתום המלחמה עם עליית הנוער, אך נפגשו רק בהקמת קיבוץ ראש הנקרה והתאהבו. בשנת 1966 עלו לקרית מוצקין ומתגוררים בה עד היום
זו לא היתה גאווה גדולה להיות ניצול שואה (צילומים: הילה מלמד)

שרה וקסלר לבית גולדמן (82) נולדה בשנת 1931 בעיר מזריץ', 40 ק"מ מלובלין שבפולין. בת הזקונים, ילדה שישית לאביה בעל מפעל לעורות ואמא עקרת בית. כל ילדותה למדה, כמו כל ילדי המשפחה בגן יהודי ולמדה עברית.
"הייתי הכי קטנה ומפונקת, עד שפרצה המלחמה והכל השתנה", היא מספרת השבוע בביתה שבקרית מוצקין. לדבריה, העיר מזריץ' הייתה מיושבת בעיקר ביהודים וכשהגרמנים כבשו את העיר בשנת 1939, הם סגרו את כל בתי הספר בעיר. "בימים הראשונים הגרמנים מיד התחילו לצמצם את הרחובות, בהם מותר היה ליהודים לעבור. הם גרשו את כל היהודים לרחובות היותר נכשלים והתחילו להיווצר צפיפות ומחלות והחיים נהיו קשים". עם הזמן הועברו אל הגטו עוד ועוד יהודים, גם מהעיירות הסמוכות וכל משפחה אולצה לקבל אליה משפחה נוספת. "בעיר שלנו היה אדם חצי גרמני חצי פולני שקראו לו פרנץ באואר. קראנו לו המרביצן. היה צמא דם. היה הולך עם כלב זאב ברחוב ומחפש יהודים כדי להרביץ בהם או לשסע את הכלב. יום אחד ראיתי מהחלון של הבית את המרביצן משסה את הכלב בשכן שלנו. הכלב קרע לו את הלחי עם חתיכה מהזקן והמרביצן צחק עליו ועזב אותו מדמם. המשיך הלאה, כל היום חיפש קורבנות יהודים".

"ערב אחד הגיע אלינו הגסטאפו"
בשל מעמדו הכלכלי העשיר, נחשב אביה לאחד ממכובדי העיר, דבר שהקנה לו יתרון קל. "ערב אחד הגיע אלינו קצין גרמני מהגסטאפו ונסגר בחדר עם אבא. הקצין היה מגיע כל הזמן ולוקח עורות בלי לשלם. כשאבא יצא מהחדר הוא אמר שהקצין אמר לו: 'גולמן, תמצא מקום מחבוא לכל המשפחה כי מחר לפנות בוקר תהיה אקציה ולא ישאירו יהודים בחיים'. אבי חשב מה עושים, אסף את כולנו לחדר וחילק לכולם הוראות לאן ללכת, להודיע ליהודים להתחבא כי מחר בבוקר יקרה אסון וישלחו את כולם למות. משום מה אותי שלחו עם ידיד המשפחה, שבוי יהודי של הצבא הרוסי שברח. נשלחנו למקום בו היה אחיו שגם נמלט מהשבי, שהתגורר בחצר גדולה בה התגוררו מספר משפחות. הגענו לשם ואני לא יכולה לשכוח את זה, יצא האח הבכור וצעק עלינו: 'מה אתם מדברים, מה אתם מפחידים את היהודים, תסתלקו מפה אחרת ארביץ לכם'. אפילו האח של השבוי לא רצה לבוא אתנו".

דב, (שני מימין) עם אימו ושניים מאחיו לפני המלחמה

בדרך חזרה הבחינו השניים שהעיר מוקפת על ידי הגרמנים והם נאלצו לחצות את הנהר הקר לצד השני של העיר. כשהגיעו אל הצד השני של הנהר התחבאו בתוך צריף, בו התחבאו יהודים נוספים. "ישבנו וחיכינו. להירדם אי אפשר היה, רעדנו מפחד וחרדה למשפחה, ולא ידענו מה יביא היום. בבוקר מוקדם מאוד שמענו צעקות ויריות. צרחות של ילד צועק לאמא וצרחות של אמא צועקת את כל השמות של ילדיה, התחלנו לבכות. הצריף היה קרוב מאוד למסילת הברזל ושמענו קולות נפץ ויריות ודרך הסדקים של הצריף ראינו שמובילים יהודים אל הרכבת. רעדנו מפחד ולא ידענו מה יאונה למשפחות שלנו. כשהכל נרגע ולא שמענו יותר צעקות ובכי, חזרנו הביתה. בבית שלי הייתה אווירה של אבל.

"התחלתי לבכות ולשאול איפה אמא ואבא לקח אותי, עם דמעות בעיניים, וסיפר לי שהיא התחבאה בתעלת ביוב ואיזה פולני גילה אותה. גם אבא היה שם אבל כשראה את הפולני, לקח את אחותי ונמלט לעליית הגג. כשחזר לעזור לה ראה את הגרמנים לוקחים אותה". זו הייתה האקציה הראשונה ואימה של שרה נלקחה עם 10,000 יהודים נוספים לתאי הגזים בטרבלינקה.

"מאז הכל השתנה. רק אז הכניסו אותנו לגטו סגור, לרחובות הכי עניים ומוזנחים, וכל משפחה קיבלה חדר או פחות. הכל נשאר בבית לא יכולנו לקחת דברים. לא היה מה לאכול ולשתות, הטיפוס והדיזנטריה פרצו ואנשים מתו כל הזמן". אביה ואחד מאחיה של שרה עבדו במנסרה מחוץ לעיר. יום אחד, שלח אביה את האח להביא אותה ואת אחותה למנסרה, כי חששו שהילדות ילקחו לאקציה נוספת. בזמן שהסתתרו בני המשפחה במנסרה, נלקחו דודיה ובני דודיה באקציה השניה. אחת מאחיותיה נתנה את תמונתה לבחורה רומניה שתזייף לה פספורט של רומניה. כששהתה המשפחה במנסרה, הגיעו למקום שוטרים פולנים שאיימו שאם אחותה לא תתייצב לחקירה בתחנת המשטרה, יוצאו כל עובדי המנסרה להורג.

" כבר לא הייתה לי אחות ולא הייתה לי אמא"
"אחותי החליטה שהיא הולכת. אבי ואחי הלכו ללוות אותה עד הגדר וכשהם חזרו הם ידעו שלעולם לא נראה אותה יותר. חקרו אותה על התמונה שהיא נתנה כדי להציל את עצמה. הגרמנים תפסו את התמונה והשם של אחותי היה עליה. הם רצו לדעת מי זו הבחורה שהייתה אמורה לזייף את הפספורטים והיא לא הסכימה לגלות, הייתה מאוד אמיצה. אחר כך השוטרים הפולנים סיפרה לנו שאחותי ירקה להם בפנים והם ירו בה. כבר לא הייתה לי אחות ולא הייתה לי אמא".

היו עוד כמה אקציות, ושוב הגיעו הגרמנים למנסרה לחפש את היהודים, ואחיה הבכור הרשל צבי החליט שהוא לוקח על שרה אפוטרופסות. באחת האקציות ברחה המשפחה לכיוון היער "אחי סחב אותי ליער, רצנו כמו משוגעים, כלבים נבחו עלינו ופנסים האירו עלינו. אחי הצעיר ואבי הצטיידו בחול בכיסים כדי לזרוק על הגרמנים, לי כבר לא היה כוח לרוץ, אבל אחי נתן לי יד ולא עזב אותי. פתאום שמענו יריות ושמענו את אבא צועק: 'תברחו ילדים, תברחו' ואז שמענו יריות והבינו שירו באבא ובאחי הצעיר. באותו השבוע איבדנו את אבא ואחי ואחותי". האח הבכור נותר עם שרה ועם אחותה הגדולה ממנה בשנתיים. ערב אחד הגיע האח לחדר בו שהו אחיותיו עם הסבתא והדודה ואמר שמחר בבוקר תהיה אקציה נוספת. הוא רצה לקחת אותן למסתור.

"סבתא שמחה ואמרה לו להציל אותנו, אבל אחותי התעקשה להישאר עם הסבתא והדודה. לא רציתי ללכת אבל אחי לקח אותי בכוח לחדר שהיה גר עם חבר. מתחת לחדר הייתה כניסה למקום מסתור מתחת לאדמה, שם היה קצת קש ושמיכה. בבוקר, עוד לא הספקנו להתעורר כבר דפקו על הכניסה למסתור. לא ענינו ופתאום נפתחה הדלת של המסתור. עמדו שם גרמני ופולני שהיה פקח ואמר לגרמני שיש שם יהודים. הם הכניסו את הנשק ואמרו שאם אנחנו לא עונים הם יורים. הגרמני צעק: 'תצאו משם יהודים מגעילים'. אחי אמר שהוא יוצא ושאני לא אצא. יצא גם החבר שלו ואני לא רציתי להישאר לבד אז יצאתי.

לקחו אותנו לאקציה החמישית. לקחו אותנו בצעקות ובמכות ובכל כיוון ראינו יהודים מוכים. הפולנים מסביב עמדו על המרפסות בכיכר הראשית, צוחקים ושמחים שהגיע הסוף שלנו. הושיבו אותנו על הרצפה בכיכר, מי שניסה להתרומם ירו בו".

"אחי נלקח לפרטיזנים"
אחרי כמה שעות הורו ליהודים לקום ולהתחיל ללכת לכיוון הרכבות. שרה ואחיה הבחינו בדוד שלהם, שהצליח כבר פעמיים להימלט מרכבת. הדוד החביא את שרה בין רגליו, בתוך המעל כדי שתוכל לעלות אתו לקרון הרכבת. "הצפיפות הייתה נוראית אי אפשר היה לנשום. הרכבת התחילה לזוז וברגע שהגיעה ליער, הדוד אמר לי שהוא פותח חלון קטן ואני קופצת החוצה. פחדתי פחד מוות. היה לו פטיש בתוך במגף והוא דפק על החלון. הוא הרים אותי על הידיים ונתן לי דחיפה ואמר לי לרוץ עם הכיוון של הרכבת. נפלתי מהרכבת ושמעתי יריות עד שהרכבת נעלמה ולא ראיתי אף אחד". שרה, שהייתה אז בת 12, פגשה מכרה שאמרה לה שהיא חייבת להיכנס למעבה היער. שרה רצתה לחכות לדודה. אחרי חצי שעה הגיע הדוד. השניים החליטו לחזור אל הגטו, ובמשך מספר ימים הסתתרו במהלך היום ובערבים היו יוצאים לחפש אוכל והתקדמו לכיוון הגטו. לאחר שישה ימים הגיעו לגטו בו נותרו בקושי כמה מאות יהודים.

"הדוד שלי יצא לברר מה לעשות ואחרי כמה שעות הוא חזר ואמר שבחשיכה אני קמה, לוקחת בגדים ויוצאת לבית הקברות היהודי מחוץ לגטו, שם יחכה לי גוי בשם יאנק ואחי כבר נמצא אצלו במסתור. אמרתי לדוד שלי שאני לא הולכת בלעדיו, אבל הוא אמר שיצטרף יום מאוחר יותר. בכיתי אבל שכנע אותי. הגוי נתן לי מטפחת גדולה שאראה כמו פולניה כפרית ונסענו לכפר שלו, שם הכניס אותי לאורווה, הזיז את הסוס, ניגש מתחת ליבוס של הסוסים, הרים את הקש וצעק משהו. פתאום אחי הציץ מהבור הזה והוריד אותי למטה. חושך מצרים, לא ראיתי כלום והוא סגר עלינו את הבור. אח שלי הרגיע אותי שזה טוב יותר מאשר להיהרג. אחרי כמה ימים הצטרף אלינו אחי הצעיר יותר ואשתו וזוג חברים וגיסתי ואחותה ודודה שלה, עשרה אנשים בתוך הבור הקטן הזה בגובה פחות ממטר וחצי. לא היה לנו אויר לנשום. אחי וגיסתי החליטו לחזור לעיר וגם החבר שלו, נשארנו חמישה. התנאים היו בלתי נסבלים. הגויים הביאו לנו איזה סיר שחור עם אוכל פעם ביום. ואם היה נשאר משהו העכברים היו אוכלים". על כל מנת אוכל, או מים או כל דבר, נאלצה החבורה לשלם לגוי כסף. לאט לאט אזל הכסף, אך הגוי ידע שאחיה החביא בעיר עורות מהמפעל של אביו. למרות הסכנה הכריח הגוי את אחיה ללכת לעיר ולהביא את האורות.

"לקח לו שבוע ימים וכל פעם הגוי היה מגיע ואומר לנו שתפסו את אחי והוא לא מוכן להחביא אותנו יותר. היינו שתי נשים ושתי נערות ומיד התחלנו לבכות. בסופו של דבר אחי חזר עם העורות ונתן לו". החמישה שהתה בבור באורווה שנה וחודשיים. בזמן הזה אחיה התיידד עם הגוי, שהתרברב בנשק שלו וסיפר לאח שביער נמצאים הפרטיזנים. " ליד מקום המחבוא הייתה מסילת ברזל ואחי אמר לגוי שהוא רוצה לעשות משהו נגד הגרמנים עם הפרטיזנים והוא נתן לו נשק ולקח אותו לפרטיזנים". במשך כל הזמן בה שהו במסתור, היה אחיה יוצא לפעילויות עם הפרטיזנים נגד הגרמנים.

זו לא היתה גאווה גדולה להיות ניצול שואה (צילומים: הילה מלמד)

במהלך התקופה התברר כי הדודה של גיסתה, ששהתה איתם במחבוא הייתה בהריון. "הייתי ילדה ובכלל לא ידעתי שהיא בהריון. פתאום היא התחילה לצעוק ולא ידענו מה לעשות. היא ילדה, אבל התינוק מת תיכף ומיד והיינו צריכים לקבור אותו. אחי לא היה וזו הייתה טראומה בשבילי. במשך שנים רבות אחר כך, היא לא הסכימה שנספר את הסיפור הזה כי הילדים שלה לא ידעו. רק אחרי שנים כשהיא סיפרה לילדים שלה, אבן נגולה מעל ליבי, זו טראומה לכל החיים".

יום אחד, כשאחיה נעדר מהמחבוא, שמעו קולות נפץ. דרך הסדקים בדלת המסתור הצליחו לראות חיילים. הנשים שלחו את שרה החוצה, מאחור והייתה רזה ונראתה כמו ילדה קטנה. "יצאתי החוצה, יחפה וחיוורת, בקושי הצלחתי ללכת ואני רואה שכל החצר מלאה חיילים רוסים. באמצע הייתה מדורה, עליה חבית גדולה, בה בישלו אוכל. הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. לא ידעתי רוסית אבל ביקשתי קצת מרק. שאלו מי אני ואמרתי שאני יהודייה. הם לא התרשמו ושלחו אותי לחייל יהודי. ביקשתי ממנו קצת אוכל אז הם נתנו קצת לחם ומרק והבאתי לבור". לאחר מספר ימים החיילים הרוסים עזבו ואחיה חזר וסיפר שעוד מעט משחררים את העיר. לאחר שנה וחודשיים במקום המסתור, חלשים ותשושים, יצאו מהבור והלכו יחפים ביער.

 הסלקציות
דב וקסלר (84) נולד בכפר הנוצרי ינובו בגבול גרמניה פולין, ילד שלישי בין ארבעה בנים. הוא היה בן 12 כשפרצה המלחמה. אביו היה מעורב מאוד בפוליטיקה ונחשב לאיטליגנט של הכפר מאחר וידע לקרוא גרמנית, יידיש ופולנית.

"חיינו הרבה זמן בהרגשה של עוד מעט תפרוץ מלחמה. הייתה הרבה תנועה של הצבא הפולני והגרמני באזור". חצי שנה לפני פרוץ המלחמה החליט אביו לחזור לעיר הולדתו לודג'. המשפחה התמקמה בפרבר של העיר- קולומנה. "אבא ידע כל הזמן שהמלחמה עומדת לפרוץ. באחד הימים שמענו אזעקה ולאחר מספר שעות ראינו חלוץ של הצבא הפולני. מיד אספנו את כל המטלטלין על עגלה עם סוס ונסענו ללודג' עצמה לדודים. שבוע מפרוץ המלחמה, התחילו לחפש יהודים לעבודה ובמרוצת הזמן כל פעם הוציאו גזירות. כל יום זה היה חמור יותר ויותר. אני זוכר שאסור ליהודים לקנות בחנויות של גויים ויותר מאוחר אסור היה לשכור מהם, ואחר כך אסור היה לנו לנסוע ברכבת או בתחבורה ציבורית". מאחר וגדל בין נוצרים וגם מבחינת המראה לא היה נראה יהודי, היה מתגנב וקסלר, ללא הטלאי הצהוב ורוכש מוצרים בחנויות של נוצרים. את הגטו סגרו לגמרי בתחילת שנת 1940. "אני זוכר שבתור ילד הייתי מבריח דברים אל תוך הגטו, היו לי דודים שהייתה בבעלותם חנות גדולה והייתי מבריח מהחנות שלהם אל תוך הגטו".

בגטו בו התגוררו בעבר 30 אלף פולנים, שוכנו 250 אלף יהודים. אחד מדודיו הוסמך על ידי הגרמנים לערוך את חלוקת היהודים בתוך הבתים והוא דאג שמשפחת וקסלר תשוכן בחדר גדול יחסית. "בהתחלה למדנו בבית ספר והיתרון שם היה שקיבלנו ארוחה חמה. זה היה נפלא, כי היה רעב גדול. הגטו נהפך לאוטונומיה, אפילו היה כסף לוועד והם הפעילו את בית הספר ושמו דגש על הארוחה לילדים". עם הזמן החלו הגרמנים לעשות סלקציה ולהוציא מהגטו את האוכלוסייה הלא פרודוקטיבית, החולים הזקנים והילדים.

"התחילו לעשות את הסלקציות, אמרו ליהודים להתייצב במקום מסוים ובוחרים. לא אמרו להם לאן הם הולכים, אמרו להם שהם יוצאים לכפרים פולניים. הם ציידו את האנשים האלה במכתבים שישלחו בחזרה לגטו על מנת להסיח את דעת האנשים. היו כל מיני שמועות, אבל יותר מאוחר כבר נודע לנו על מחנות ההשמדה". בני משפחתו של וקסלר ארגנו לעצמם מכשיר רדיו, למרות שאסור היה. כך נודע להם על מחנות ההשמדה, מתחנות רוסיות ואנגליות.

"אני זוכר שהחליטו להוציא את כל הילדים עד גיל עשר במשאיות למחנות השמדה. הגרמנים הודיעו לאחראי על הגטו שהוא חייב להעביר את כל הילדים למקום מסוים. את ילדי כל הגטו. כמובן שהוא לא הסכים לעשות זאת, אז הגרמנים הכניסו משאיות עם ברזנטים לגטו, הלכו מבית לבית וזרקו את הילדים על המשאיות. זה היה היום השחור של הגטו. אני ואחי הסתתרנו באחד הגגות וראינו את המשאיות למטה ואת הגרמנים מוציאים את הילדים שהכרנו וזורקים אותם למשאיות".

"הייתי מבריח דברים לגטו". דב לפני המלחמה

הפלישה לנורמנדי
בשנת 1944 ביום הפלישה לנורמנדיה, הלשינו לגרמנים כי לבני המשפחה יש מכשיר רדיו. הגרמנים הגיעו למקום ולא מצאו את מכשיר הרדיו, אך ירו למוות באביו של וקסלר ושניים מדודיו. "נשארתי עם אחי ואמי ונשלחנו לאושוויץ ברכבות של בהמות. כשהגענו לשם, עשו סלקציה, מי לחיים ומי למוות, מי שנראה טוב לקחו לעבודה ומי שלא נראה כל כך טוב ישר לגזים. ראינו את העשן בקרמטוריום ורק אחרי כמה ימים הבנו מה זה הסירחון והעשן הזה. אותי ואת אחי לקחו לעבודה, את אמי לקחו לקרמטוריום ויותר לא ראינו אותה. הכל היה עניין של מזל. לא עשיתי שום מעשה הירואי. לא ברחתי, עשיתי בדיוק מה שאמרו לי. לאחד שלא עבר את השואה קשה להבין את זה, זה משהו שלא קרה בהיסטוריה, תעשייה להשמדת אנשים ואני מקווה שלא יהיה שוב. אנשים אינטליגנטים ישבו ושרטטו את התכניות לקרמטוריום, איך לשרוף אנשים, איך לאסוף את השומן שזורם את הרשתות, לא הגיוני". כשהגיע וקסלר לאושוויץ כבר היה בן 15 והתקבל לעבוד באחד המפעלים הגדולים כמסגר.

ב – 1 לינואר 1945 הרוסים התקדמו והצבא הגרמני התחיל לסגת מערבה. באמצע יום העבודה במפעל החליטו הגרמנים להחזיר את כולם למחנה ולהתארגן ליציאה. חילקו לחם, סוכר ושמיכות והתחילו ללכת בשלג. זו הייתה צעדת המוות. "אלפי אנשים הלכו והלכו. כמובן שהיו אנשים חלשים וזה היה חורף ושלג, היו אנשים בודדים שהלכו לבד ולא היה להם כוח. הגרמנים נסעו לכל אורך השיירה עם אופנועים וכשהבחינו מישהו שלא יכול היה ללכת, ירו בו. אלפים מתו בדרך".

מי ששרד את השיירה הגיע למאונהאוזן, שם שהו חצי שנה. בתוך המחנה פגשו וקסלר ואחיו גרמני שהכירו שהיה אחראי על המחנה והתיידד איתם. הוא סידר להם את המסמכים שיחיו כפולנים. "יום אחד, לא ידענו מה קורה, שמענו תותחים מפגיזים 48 שעות. מפה לאוזן עברה השמועה שכנראה אלו האמריקאים לוחמים נגד הגרמנים והם יעזבו. פתאום המחנה נעזב. פתאום אנחנו רואים טנקים גדולים ושיירה ענקית של גרמנים בשבי והכל נפרץ ושוחרר. הכל היה בכאוס כי אנשים לא ברחו מיד. התחילו לשדוד את הגרמנים שהיו בסביבה להשיג אוכל. היו כאלה שכתוצאה מהאכילה המאסיבית מתו. היו כמה ימים בהם אחד הרג את השני. אנשים לקחו כלי נשק, גם אני לקחתי רובה, אבל לא ידעתי לירות בו ואוקראיני לימד אותי לירות". וקסלר ואחיו החלו לנדוד עד שהגיעו לעיר הקרובה. "הפולנים והצרפתים, כולם ידעו לאן לחזור, כל אחד למדינה שלו. היהודים היו מסכנים, היו חלשים ולא היה להם לאן ללכת. הפולני ידע שהוא השאיר משפחה אבל היהודי ידע שאף אחד לא נשאר. זה היה אמור להיות היום המאושר ביותר אבל זה היה היום העצוב כי לא היה לנו לאן ללכת".

בשלב מאוחר יותר נאספו השניים על ידי הבריגדה היהודית שדאגה ליתומי המלחמה. הם שהו בבית מיוחד בצפון איטליה, שם למדו עברית והוכנו לקראת העלייה לישראל. וקסלר עלה בעלייה ב' לישראל ואחיו הצעיר עלה אחריו. בישראל נתפסה הספינה על ידי משחתת בריטית והם נשלחו למחנה המעפילים בעתלית.

"שלושה שבועות חיינו בתנאים יחסית מצוינים, התחילו להחזיר לנו את הנעורים מבחינת האוכל והמשחקים. בסוף הסוכנות שחררה את בני הנוער והביאו אותנו לקיבוץ חניתה". וקסלר הגיע לחניתה ופתאום ראה את הישראלים הצברים. "כולם היו ילידי הארץ, אנשים הרואיים, זה עשה עליי רושם כביר. לא הכרתי כל כך יהודים בגלל שחייתי כל הזמן עם נוצרים ומה שכן הכרתי, היה מה שלימדו בבית הספר הנוצרי. לא הכרתי יהודים יפים, בגטו כולם היו רעבים, חלשים וכפופים, וכאן בפעם הראשונה ראיתי בחורים יפים, בלונדינים עם עיניים כחולות פלמחניקים וזה הרשים אותי, עד היום".

עוד לפני תום הלימודים התגייס וקלסר לפלמ"ח ושירת בחטיבת יפתח, שלאחר מכן חצי ממנה הקימה את קיבוץ יפתח וחצי את קיבוץ ראש הנקרה. עוד בטרם הצטרף למקימי ראש הנקרה, דאג להוריד בניתוח את המספר שנצרב בו באושוויץ. "באותם הימים זו לא הייתה גאווה גדולה להיות יוצא שואה, קראו לנו סבונים והתייחסו אלינו לא יפה. לא רציתי לזכור, רציתי להיות ישראלי", האו אומר.

כשהגיע עם חברי החטיבה להקים את קיבוץ ראש הנקרה, הכיר את שרה ולאחר זמן קצר נישאו השניים בחתונה מרובה של חמישה זוגות ממקימי הקיבוץ. בשנת 1966 עברו להתגורר בקריית מוצקין ומאז הוקם מרכז משמעו"ת הם לוקחים חלק פעיל בפעילויות המרכז לחינוך הערכים ולימוד השואה.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות