השואה שלנו

איך מדברים עם ילדים על נושא שגם למבוגרים קשה לעכל? ברוב מוסדות החינוך בארץ החשיפה המעמיקה הראשונה לשואה נעשית רק בכיתה י"א, כשמתחילים ללמוד את הנושא לקראת בחינת הבגרות בהיסטוריה. בקרית מוצקין מצאו דרך אחרת לשלב את התכנים הלא פשוטים כבר בגיל היסודי באמצעות המרכז העירוני משמעו"ת, שפעילויותיו עוסקות לאורך כל השנה בתכני מורשת, שואה, מסורת, ערכים ותקומה.

ב-20 השנה האחרונות מוזמנים ילדי כיתות ו' בבתי הספר היסודיים בקרית מוצקין לכתוב עבודת חקר על השואה במגוון נושאים, בסיוע צמוד של מנהלת המרכז ד"ר לאה גנור והמלווה המקצועית חנה אורן. ההיענות מצד התלמידים גבוהה ואף עולה משנה לשנה למרות שברוב בתי הספר, למעט קורצ'אק, מדובר בבחירה של התלמיד והוריו.

גם השנה בחרו כ-250 תלמידים להשתתף בפרויקט החשוב. "הד הקריות" כינס שישה תלמידים, שסיפרו על התהליך המורכב שעברו ועל מה שייקחו ממנו להמשך חייהם. גונן קשת מבית הספר בגין כתבה על הסופרת מרים הראל וקורותיה בגטו לודג'; עומרי ארזי מבית הספר ויצמן הציג את סיפורה האישי של ניצולת שואה ידידת משפחתו; אוהד הרשקוביץ מבית הספר בגין כתב על קורותיו של הסבא רבא שלו יעקב לפקוביץ ז"ל; יובל פריאנטה מבית הספר קורצ'אק כתב על מרדכי אנילביץ; אחותו התאומה, נועם, אף היא מקורצ'אק, חקרה את תולדותיה של חייקה גרוסמן; ובר בלינסקי, אף היא לומדת בקורצ'אק, חקרה את השואה מנקודת המבט של הספר "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב.

איך היתה עבורכם ההתמודדות עם חקר של אחד המאורעות הקשים ביותר בתולדות העם היהודי? 
גונן: "היה מאוד מעניין ומרתק להכיר את הסופרת מרים הראל ללמוד איך היא שרדה את השואה ואיך היא הרגישה בימים הקשים שעברו עליה בגטו ובאושוויץ". עומרי: "בהתחלה היה די קשה לכתוב כי לא הכרתי את ידידת המשפחה שחקרתי עליה. עם הזמן, כשקראתי את הזיכרונות שלה ואספתי עוד ועוד מידע עליה, זה הפך למאוד מעניין. היא עברה את המלחמה באמסטרדם והסתתרה בבתים שונים. אחרי שכתבתי את העבודה הזו מאוד מעניין אותי ללמוד עוד על השואה, איך ילדים עברו את התקופה הנוראית הזו ונשארו בחיים".

אוהד: "היה מאוד קשה, אבל מרתק ומרגש לכתוב את העבודה. הסבא רבא שלי, יעקב, עבר ממקום למקום. ידעתי על התנאים הקשים שהיו במחנות כמו ברגן בלזן ואושוויץ, אבל עד כתיבת העבודה לא ידעתי את הפרטים הקטנים. לא הכרתי את הסבא רבא שלי וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את קורות חייו. הוא לא נהג לספר על מה שעבר עליו בשואה. אחרי שכתבתי את העבודה אני מרגיש שאני מכיר אותו יותר, עברתי תהליך מורכב. כתבתי את העבודה לזכרו ואני מרגיש שהענקתי לזיכרון שלו משמעות. אני ממליץ לילדים שיש להם קרובי משפחה ניצולי שואה לכתוב עליהם, זה מאוד מחבר ומרגש".

יובל: "כל התהליך היה מסקרן. מרדכי אנילביץ' שעליו כתבתי עבר דברים מאוד קשים, נלחם למען בני עמו ולא ויתר. הוא דמות שצריכה להיזכר לעד. בחרתי בו כי לא הכרתי אותו קודם. שמעתי על מרד גטו ורשה ומאוד סיקרן אותי לדעת על האיש שעמד בראשו. הוא הפך עבורי לדוגמה, לא לוותר גם כשנתקלים בקושי".

נועם: "בחרתי לכתוב על חייקה גרוסמן למרות שלא הכרתי אותה. במהלך הכתיבה מאוד התחברתי אליה בגלל האופי המיוחד שלה ובגלל שהיא היתה גיבורה". בר: "בהתחלה היה קשה כי לא הכרתי את התוכן של הספר 'האי ברחוב הציפורים' והופתעתי לגלות כל מיני פרטים ככל שהעבודה התקדמה. למשל, שהילד נשאר לבד והצליח לשרוד".

לא עוד
מה ידעתם על השואה לפני כתיבת העבודה?
עומרי: "בשואה רצחו שישה מיליון יהודים, מהם מיליון וחצי ילדים. בבית הספר פגשתי את ניצול השואה יוסף מץ, מורה לאנגלית שמתנדב אצלנו בבית הספר, והוא סיפר לנו את הסיפור שלו". נועם: "אני הכרתי את ניצול השואה עובדיה זקס, שכן של סבא וסבתא שלי. רציתי לעשות את העבודה עליו וביקשתי ממנו לספר לי את הסיפור שלו, אבל הוא לא רצה".

בר: "סבתא רבתא שלי היתה ניצולת שואה, אבל היא לא רצתה לספר את הסיפור שלה". אתם חושבים שלהתחיל ללמוד על השואה בכיתה ו' זה מוקדם מדי? יובל: "כל יהודי צריך לדעת מה העם היהודי עבר בשואה. גיל 12 זה לא צעיר מדי".
אוהד: "חייבים ללמוד על השואה, אבל יש פרטים קשים שעדיף לא להיכנס אליהם. בעבודה שלי חנה המליצה לי לא להיכנס לנושא של צעדות המוות, אבל אני רציתי לדעת ולא ויתרתי על הפרק הזה בעבודה. הסבא רבא שלי היה בצעדות המוות, זה חלק מהחיים שלו, ולכן היה לי מאוד חשוב לחקור את הנושא הזה למרות הקושי הגדול".

בר: "זה בסדר גמור להתחיל ללמוד על השואה בגיל שלנו, אנחנו מתחילים להתבגר ולהבין דברים יותר מפעם, וחשוב שנדע וכמה שיותר את ההיסטוריה של העם שלנו".

נועם: "בפרק האחרון של העבודה, כתבתי על הסוף הטראגי של חייקה גרוסמן וזה העציב והפחיד אותי, הצטערתי מאוד שהיא נפטרה". גונן: "לא ממש הפחיד אותי, אבל במהלך הקריאה של החומר, היו פעמים שהיו חייבת לעצור כי זה היה קשה מדי".

השואה יכולה לקרות שוב?
נועם: "אף אחד לא מבטיח לנו שזה לא יקרה שנית, אבל כולנו יכולים לעצור את זה אם נעלה את המודעות".

יובל: "זה יכול לקרות, אבל מדינת ישראל לא תיתן לזה לקרות. אנחנו צריכים להיות מודעים, לא להיות שוב קורבן. בר: "לדעתי, זה לא יקרה שוב. עם ישראל כבר עבר שואה אחת, ואף אחד לא ייתן לזה לקרות שוב".

לא לוותר
אם הייתם ילדים בזמן השואה, איך הייתם מתנהגים?
בר: "הייתי מנסה לשרוד בלי המשפחה שלי. אולי הייתי בוכה, אני בטוחה שהיו רגעים שהייתי נשברת, בדיוק כמו גיבור הסיפור 'האי ברחוב הציפורים', אבל הייתי ממשיכה, מנסה לשרוד ולהמשיך לחיות בכל הכוח". גונן: "אני בטוחה שהיה לי קשה במצב הזה, אבל לא יעזור אם ארים ידיים. אם היו מפרידים אותי מההורים שלי אני בטוחה שהיה לי מאוד מאוד קשה, אבל לא הייתי מוותרת, הייתי ממשיכה ומנסה להתגבר. אבל קשה לי לדמיין בחיים שלי מצב כזה שההורים שלי פתאום לא איתי". יובל: "אני הייתי מצטרף לאנילביץ ונלחם ביחד איתו". למה מתכוונים במילה גבורה בהקשר של השואה? בר: "בן אדם גיבור הוא מי שיש לו כוח לשרוד והוא לא מוותר עד הרגע האחרון".

נועם: "אדם שעובר מכשולים קשים ולא מוותר לעצמו". אוהד: "גיבור מנסה לחיות בכל הכוח, מצליח להתגבר על הקשיים למרות שמנסים להכחיד אותו, לקחת ממנו את החיים". עומרי: "מנהיג הוא גיבור". גונן: "מכתיבת העבודה למדנו שיש כל מיני סוגים של גבורות, וכל בן אדם מתגבר על קשיים בדרך שלו. אין הגדרה אחת למה זה גיבור".

מדור לדור
מה דעתכם על מצבם הכלכלי הקשה של חלק מניצולי השואה שחיים היום בישראל? יובל: "זו אי התחשבות מצד המדינה. האנשים האלה עברו דברים נוראיים בחיים שלהם ומגיע להם לחיות עכשיו חיים טובים". בר: "צריך לעזור לניצולי השואה, למרות שעברו מאז השואה הרבה שנים, בטח לחלק מהם יש עדיין טראומה בלב וצריך לעזור להם להתגבר עליה. צריך לתת להם יד".

גונן: "כסף לא יכול לעזור להחזיר לניצולי השואה את בני המשפחות שלהם שנספו ואת האושר שהם חוו לפני השואה. כסף יכול לעזור להם לחיות פיזית יותר טוב וצריך לתת להם את זה".

עוד כמה שנים הניצולים לא יהיו איתנו. איך לדעתכם צריך לשמר את הזיכרון? עומרי: "הילדים של הניצולים צריכים ללמוד את הזיכרונות ולהעביר אותם מדור לדור כדי שלא ישכחו אף פעם את מה שקרה לעם שלנו בשואה". יובל: "תמיד נציין את יום השואה. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו במדינת ישראל".

גונן: "גם כשאהיה גדולה אני תמיד ארצה לחקור ולדעת על בני המשפחה שלי ואנשים בכלל שנספו בשואה". אתם צופים בתוכניות בטלוויזיה ביום השואה? עומרי: "אותי זה לא מפחיד. אלו סיפורים יפים של גבורה".

אוהד: "ראיתי סרטים תיעודיים לא רק על אנשים שעברו את השואה, אלא גם על מקומות. למשל, מחנה סוביבור, שבו הצליחו להעלים את כל השרידים. זה מאוד מעניין". נועם: "אני מפחדת לראות כי מדובר בדברים קשים. אולי בשנה הבאה יהיה לי יותר קל". בעקבות כתיבת העבודה, השנה יום השואה יהיה שונה עבורכם? גונן: "כן, למדתי מהעבודה המון פרטים על השואה שלא ידעתי קודם, ואני גם משתתפת בטקס העירוני".

יובל: "השנה יותר התחברתי ונגעתי באמת של השואה וחשוב לי לראות את הטקס". בר: "למדנו על השואה לאורך כל השנה במסגרת כתיבת העבודה ולכן זה יהיה שונה משנים קודמות. השנה אנחנו יותר מחוברים לנושא".

לא דיברו בבית
ד"ר לאה גנור, מנהלת מרכז משמעו"ת, דור שני לניצולים מנהלת מרכז משמעו"ת מיום היווסדו בשנת 1994, ד"ר לאה גנור, דור שני לניצולים, חיה את השואה 365 ימים בשנה. "תמיד שואלים אותי איך למרות העבודה שלי אני מצליחה להישאר אדם אופטימי ושמח. אני אומרת, נהפוך הוא, העיסוק בנושא נותן לי את האופטימיות. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני ברת מזל שנולדתי אחרי השואה ולא לתוך התקופה. אני רואה זכות גדולה לעסוק בנושא עם תלמידים וניצולים", היא אומרת.

למרות היותה דור שני, גנור לא גדלה בצל השואה. "אצלי בבית חשבו שילדים לא צריכים לשמוע על השואה. בימי השואה היו סוגרים את הטלוויזיה בגלל הקושי להתמודד. דיברו על זה בסודי סודות, אבל אני הייתי מקשיבה. דווקא מתוך האין הזה צמח יש גדול מאוד. את הדוקטורט שלי, 'צה"ל והשואה: יחסו של חיל החינוך לעיצוב זיכרון השואה בקרב החיילים בשנים 1987- 2004' הקדשתי להוריי שלא זכו לראות אותי הופכת את השואה למפעל חיי למען הזיכרון והדורות הבאים".

איך מקרבים את ילדי דור האייפון אל נושא כל כך קשה?
"במרכז משמעו"ת אנו מדגישים את הבחירה בחיים, ולכן הילדים שמגיעים לכאן אולי עם קצת חששות יוצאים עם חיוך. אנחנו מביאים את הדברים עם שמחה ואופטימיות, מספרים על תרומתם של הניצולים לחיים שאנו חיים היום. מדגישים את הנס שקרה לנו כעם, שלמרות כל מה שקרה בשואה, הניצולים מצאו בעצמם את הכוחות לבוא לישראל ולבנות מדינה".

בימים אלה כותבת גנור פוסט דוקטורט, "מתקומה לשחקים", העוסק באנשי צוות אוויר ניצולי שואה ששירתו בחיל האוויר הישראלי. מתוך 300 אנשי צוות אוויר ששירתו באמצע שנות ה-50 (בימי מבצע קדש) נמנו כ~120 עם פליטי השואה, כמחצית מאנשי צוות האוויר בחיל: טייסים, מפקדי טייסות, מפקדי בסיסים. הניצולים, המכונים אנשי תקומה, נכחו בצמתי קבלת ההחלטות בחיל האוויר ומהווים חלק בלתי נפרד ממורשת חיל האוויר. היום נותרו בחיים עשרות איש בלבד.

אותם ניצולים שמרו בסוד את עברם ורצו להדמות לחבריהם שנולדו בארץ במחיר של ויתור חוויותיהם האישיות ובניית זהות חדשה. יחד עם זאת, הסבל שחוו בתקופת המלחמה והשואה חישלו את רוחם וגרמו להם להפוך לעמודי התווך שעליהם הוקמה מדינת ישראל.