עופר חזות בן ה-40 ואורן יפרח בן ה-41 הכירו בילדותם בשכונה בקרית ים. לאמא של חזות היתה חנות לבגדי תינוקות מתחת לביתו של יפרח ושם הם נפגשו. מאוחר יותר אבא של יפרח נתן שיעורים פרטיים בשרטוט לחזות. הם לא היו חברי נפש קרובים, אבל תמיד נשארו זה בחייו וסביבתו של האחר.
כ-30 שנה מאוחר יותר, השניים הם שותפים ומקימי מאניה, רשת אופנת הגברים מצליחה. בחברה שותפים גם רונית חיימוביץ, אחותו של יפרח שבמקביל מכהנת כמנכ"לית של חברת השקעות והחתן שלה, מישל רוגוב.
"הכרנו בילדות וכל הזמן ראינו אחד את השני", מספר חזות, "כשהייתי בן 22 התחלתי את החיים העסקיים שלי. פתחתי מפעל לייצור חגורות עור והתחלתי להיחשף לתחום האופנה. אחרי כמה שנים, כשכבר הכרתי חנויות אופנה, התחלתי לעבוד בחברת קמרון לבגדי גברים. הייתי המשווק של החברה וחיפשנו מעצב. תמיד היה לי בתת מודע שאורן למד עיצוב אופנה בויצו אחרי הצבא, וזה מבלי להזכיר את העובדה שעוד כילד, הוא היה הכי סטייליסט שיש. פניתי אליו, הוא עבד אז בחברת תפרון במשגב והצעתי לו לבוא לעבוד בקמרון".
שני פתקים בכיס
יפרח וחזות שילבו כוחות כשהחלו לעבוד בחברת קמרון ולדברי חזות, יפרח העניק לחברה ערך מוסף כשהפך למעצב שלה. "תמיד אורן היה אומר לי שהחלום שלו לפתוח חברת גברים קטנה. תמיד היו לו בכיס שני פתקים. על אחד היה כתוב: מאניה ועל השני: קור, באנגלית", אומר חזות, "הוא היה אומר לי שיום אחד נפתח חברת גברים ואלו יהיו השמות. הפתקים היו אצלו בארנק והוא אף פעם לא הסכים להראות לי אותם, לא ידעתי מה השמות שהיו רשומים על הפתקים". באותה תקופה היו חזות ויפרח צעירים בתחילת שנות הנישואים שלהם, יפרח קבע את ביתו עם אסנת בקרית חיים ועופר ואשתו שרון עברו לקרית מוצקין.
"כשחזרתי מניו יורק, אחותי כבר היתה מנהלת גדולה עם כסף בבנק. זו היתה התקופה שאופנת זארה מן נכנסו לארץ", מספר יפרח, "זה היה שוס בכל מה שקרה באופנת הגברים בשנים האחרונות. פניתי לאחותי ואמרתי לה שאין לי כסף, אבל רציתי שנעשה משהו שקשור לאופנת גברים ביחד. היא לא הסכימה ואמרה שאין לי ניסיון, למרות שאמרתי לה שהחזון שלי הוא לעשות אופנת גברים.
"אחרי כמה חודשים ומשום מקום, הגיעה אופנת קסטרו מן, שהפכה להצלחה מטורפת. אחותי הבינה שיש פה מישהו, שהוא לא פראייר בכלל, שחזה את המהפכה באופנת הגברים הישראלים. באותה התקופה, השותף השלישי שלנו, החתן של אחותי, מישל, היה אמור לקחת זיכיון של קסטרו ויום אחד אחותי החליטה ללכת על זה. באותה תקופה היינו עושים סיעור מוחות בארוחות ערב שישי אצל אמא, כשהיינו מעשנים בחוץ. יום אחד מצאתי את עצמי עומד על סולם, צובע תקרה בחדרון של עשרים מטרים ברחוב התבור בתל אביב. בדצמבר 2002 מאניה פתחה שערים".
הגבר החדש
במשך שש שנים סיפקה חברת מאניה בגדים לחברות סיטונאיות, ובשנת 2008 החליטה להרים את הכפפה ולפתוח את החנות הראשונה בקניון הזהב בראשון לציון. מאז הכל היסטוריה. "במבט לאחור, השנים הראשונות היו ניסוי ותהייה. אכלנו סטירות עד שהתחלנו להתעמק בנושא הג'ינסים", אומר חזות, "כשמצאנו את הנישה שלנו, הג'ינס, הדברים התחילו להסתדר יותר נכון. בהתחלה היינו הקצה של הזנב של האריות, אבל לאט לאט כל ההתפתחות של החברה קרתה. הג'ינס הוא המוצר המוביל שלנו לאורך השנים וכלפי חוץ זה הדבר שאנחנו עושים הכי טוב.
"הצפי שלנו הוא שעד שנת 2015 נגיע לחמישים חנויות", אומר חזות, "היה מי שאמר שגברי הקהילה הגאה התחברו לאופנת מאניה והפכו אותה לאופנה הביתית שלהם. יפרח טוען שזה כבר לא ככה. "כשנכנסנו לענף, זו היתה תקופת תפר, בה לא היתה אופנת גברים. פעם הגבר הישראלי לא היה מטופח, לא השקיע בעצמו כמו היום, אז באופן טבעי הדברים האלה היו נחלת הומואים. במהלך השנים ענף האופנה לגברים עברה מהפכה. אי אפשר להשוות את הגבר הישראלי של היום לזה של פעם. היום הגבר הישראלי עושה בוטוקס ולייזר, מתלבש ומטפח את עצמו בקרמים. היום הגבר הישראלי הרבה יותר מודע לעצמו, חשוב לו איך הוא נראה, וכמובן שבתוך כל המכלול הזה נכנסים הבגדים. האמירה שהמותג שלנו הוא אופנה של הקהילה בכלל לא נכונה".
הכתבה המורחבת בגיליון סופ"ש של "הד הקריות"
