קרייתים רבים מכירים את אושרי קאשי כבעלים של הסטודיו לצילום "מבטים", מי שאחראי לתיעוד הרגעים היפים והחשובים של החיים, אבל לא רבים מכירים את הצד השני שלו, אותו צד שאומר שצריך לחיות רק איך שעושה לכם טוב.
הוא נולד בקרית חיים לפני 42 שנה. בגיל 12, בקרית חיים של פעם, לפני הסמארטפונים ושאר הטכנולוגיות, הוא גילה את הים. "זו הייתה תקופה שכולם התנהלו עם אופניים, מכוניות בקושי היו בקריות, ואנחנו, הילדים, היינו נוסעים לים עם אופני BMX, עם גלשני קלקר ביד. לאט-לאט התחלנו להיכנס לעניינים. היינו יוצאים בחמש בבוקר, ילדים מתלהבים, גונבים מפתח המכולת במערבית שוקו ולחמנייה. תמיד היינו בחבורות, לכל קריה הייתה את חבורת הגולשים שלה. אנחנו הדור שהתחיל את הגלישה פה. היינו בורחים מבית הספר, לוקחים הרבה חופשות מחלה, גדלנו בים".
מוות קליני
כשהוא מדבר על הים, העיניים שלו זורחות. "הים בשבילי זה הנפש, כל אחד בורח לאיפשהו בסיטואציות שונות. אני בורח לים, בשבילי זה לנקות את הראש, זו ההנאה, זה האדרנלין, ההתמודדות עם הגלים, והכי חשוב, כל פעם להביא את עצמי לרמה יותר גבוהה של גלישה. מילדות רצינו להביא את עצמנו לרמת מקצוענות, וכל שנה זה הלך והשתפר. למרות שאנו חיים על הים התיכון ולא ליד אוקיינוס, הים אצלנו לא עובד כל יום אבל בימים שיש ים, היינו ישנים שם כל היום, זו הנשמה שלנו. כשאני יושב על הגלשן ומחכה לגלים שיגיעו, אי אפשר להסביר את התחושה, פרפורים, כמו צנחן שצונח ממטוס. התחושה הזו באה לפני שאתה תופס את הגל ובטח כשאתה תופס אותו ואתה מרחף על המים. מי שלא חווה את זה, לא יבין".
בצעירותו רכב קאשי על אופנועי מרוץ, ואת הסטירה הראשונה שקיבל בחייו, הוא חווה בגיל 24, אז נאלץ להיפרד מהים לתקופה ארוכה. "נסענו בשבת בבוקר לעשות השכבות בכביש הצפון. נסעתי במהירות של 150 קמ"ש ונכנסתי בתוך מעקה בטיחות, התפוצצתי עליו. חוויתי מוות קליני במשך שבוע. פשוט התנתקתי מהגוף, בשלב מסוים הרגשתי כמו במטוס שטסים מעל העננים ומסתכלים למטה ורואים אותם כמו צמר גפן. אחרי שבוע התעוררתי ברמב"ם, כשכל הגוף מרוסק. דימום במוח, כתף מרוסקת, צלעות ורגל שבורות, שיקום של שלוש שנים, שכלל מורפיום על בסיס קבוע, שלושה ניתוחים בכתף וטיפולים ללא סוף. הייתי מנוטרל מהים ארבע שנים. הייתי עסוק בכאב, אפילו לא יכולתי לרגע להעלות במחשבה את הים, כי הכאב היה חזק מזה".
דווקא הכאב הגדול גרם לקאשי לשנות כיוון בחיים. המפגש עם המוות הביא אותו להבנה שהוא חייב ליהנות כמה שיותר לפני שייגמר. "זו הייתה התפנית של החיים שלי. אנשים לא יבינו אותי לעולם, כי אתה נראה להם כמו סוג של ילד נצחי כזה, הם לא מבינים למה לא אכפת לי משום דבר, למה אני לוקח הכל בקלות, לא כועס ולא רב עם אנשים. אחרי שחוויתי את המוות הבנתי שאני מבזבז את החיים שלי. רב אחד אמר לי שהחזירו אותי לחיים כי אלוהים אוהב אותי, אבל זו הפעם האחרונה. בפעם הבאה ייקחו אותי".
יומולדת באוקיינוס ההודי
אחרי ארבע השנים הקשות, חזר קאשי לים, ובגדול. "השמש, המים הרעש של הגלים חסרו לי. ההנאה של הגלישה עם החברים, לשבת במים, להסתלבט. זה היה קשה. אני טיפוס חברתי, אני חייב חברה".
לקראת גיל 40, קרה מה שהוא מכנה "השיגעון של גיל 40". "הרבה חזרו למים ולשיאים שלהם בגיל 40. אני חזרתי אחרי הפציעה בגיל 28 לעוד תקופה של כמה שנים באטרף, אחר כך התחתנתי ונולדה ילדה, והים קצת נדחק, בגלל החיים, אבל בגיל 35 חזרתי שוב לים בצורה מטורפת, ומפה זה רק הלך והחמיר. קיץ, חורף, אין מזג אוויר שיכול למנוע ממני להיות במים".
את יום ההולדת ה-40 שלו החליט קאשי לחגוג בסרילנקה עם עשרות חברים גולשים שהגיעו לחגוג איתו את הגלים של האוקיינוס ההודי. "עשינו לעצמנו מסיבה פרטית על החוף. שהינו שם שלושה שבועות. שם זה האוקיינוס ההודי ויש שם גלים אמיתיים. חזרנו משם עם טרפת, ובאותו הזמן גם הקפצתי את הרמה שלי מבחינת הגלישה המקצועית".
שלושה חודשים לאחר מכן, ימצא את עצמו קאשי בבור של חייו. 2015 היא שנת השיא שלו, אבל את כניסתה של 2016, לעולם לא ישכח.
"ב-2.1.2016, שבת בבוקר, נכנס לחוף קרית חיים סוואל מטורף (ים שטוח שמעלה גלים גבוהים מדי פעם – ה"מ). זה היה נראה כמו יום שמש קיצי באמצע החורף, ומיד התחילו לרוץ כל ההודעות בווטסאפ של הגולשים שקראו להגיע דחוף לחוף קרית חיים, כי הים היה נדיר. בואי נגיד שבאותו יום, יד האלוהים נגעה בי, כי זה היה היום הכי טוב, היום בו נגעתי בשיאים הכי גבוהים שלי כגולש מקצועי, יום שהכל עבד לי. מה שלא עשיתי, הייתי בטופ. התחלתי לעוף באוויר, זה סוג של תרגיל, שעפים באוויר וחוזרים אל הגל. אחרי שעתיים, בא גל, הייתי בשיא המהירות עליו, התעופפתי באוויר לגובה של מטר וחצי וכשחזרתי מהביצוע, לא שמתי לב שנחתתי שני מטרים למטה, כי הגל ירד. נחתתי עם הרגליים על הגלשן בצורה מאוד חדה, רגל ימין ברחה מהגלשן, והברך התרסקה. הייתי עם חליפת גלישה, שהחזיקה את הרגל אבל הייתה לי תחושה שהחלק התחתון של הרגל מנותק מהחלק העליון שלה".
החברים הבהילו את קאשי אל בית החולים, שם הרופאים נאלצו לגזור מעליו את חליפת הגלישה. סדרת צילומים העלתה כי שבר כמה עצמות בברך וקרע מספר רצועות".
"מי היה מאמין שדקה לפני, נגעתי בשיא שלי, ודקה אחרי, התיישבתי בכיסא גלגלים. אלה כאבים שלא ניתן לתאר, כמו לעבור טיפולי שורש בשניים ללא הרדמה, כאבים יומיומיים. לא יכולתי לישון בלילה או לשבת נורמלי, כמובן שלא יכולתי ללכת. אחרי הניתוח, טופלתי במשך ארבעה חודשים אצל פיני שרון, הפיזיותרפיסט של מכבי חיפה. הטיפולים כללו פולסים של חשמל, כאב עצום. הייתי יוצא מכל שעה וחצי של טיפול כמו סמרטוט, אבל עשיתי הכל כדי לחזור לעצמי".
"אוכל פגזים"
בתום חודשים הארוכים של פיזיותרפיה, החל קאשי לטפל בעצמו באמצעות אימונים בחדר כושר ושחייה הידרותרפית. "רק אחרי שהרגשתי מספיק חזק, כחצי שנה לאחר הפציעה, החלטתי לעשות את טבילת האש שלי במים. במשך כל התקופה הזו, הייתי מחובר לקבוצת הווטסאפ של הגולשים, כל יום הייתי 'אוכל פגזים' מהתמונות של הגלים ומזה שהם יכולים להיכנס למים ואני לא. אז הבנתי שהחיים הם מעל הכל, שאין חשיבות לכסף ולשום דבר, רציתי רק לחזור להיות אדם נורמטיבי שרוצה ללכת על הרגליים".
קאשי נסע אל חוף הים ונכנס למים. תחילה הוא ניסה רק להחזיק את עצמו על הגלשן. "בפעם השלישית, כשירדתי מגל, הרגשתי שמשהו מתחכך לי בברך. יצאתי מהמים, ניסיתי לעמוד ישר ומעדתי. הברך לא החזיקה את הרגל. ברגעים האלה הבנתי שאני חוזר לתוך הסיוט, לאותו הסרט של כיסא גלגלים וקביים. התחלתי לקבל סדרה של הזרקות לתוך הברך, ואני מדבר על מחט של 20 סנטימטרים, ללא הרדמה".
קאשי עבר שלוש זריקות קשות כאלה והבין שהן לא מועילות לו. יום אחד, כשנהג ליד חוף הים, נזכר, שבתחילת התהליך קיבל זריקה של סטרואידים בברך, ששחררה אותו. "צלצלתי לרופא שלי ואמרתי שאני מתעקש על זריקה נוספת של סטרואידים. הוא בדק וראה שהוא יכול להזריק לי עוד זריקה וגם אמר שזה הצ'אנס האחרון שהוא נותן לי עם הברך".
הזריקה התחילה להשפיע אחרי שלושה שבועות, ובמקביל החל לעבור סדרת טיפולים אצל הפיזיותרפיסט של שייטת 13, אריק בן משה, המכונה "הקוסם". "אצל אריק עברתי סדרת טיפולים מאסיבית בשיטת הדיקור המערבי. שלוש פעמים בשבוע הייתי נוסע אליו ומקבל, בכל טיפול, החדרת מחטים לתוך העצבים והשרירים של הברך. אלו לא מחטים של דיקור סיני, אלו מחטים ארוכות ועבות שחודרות לעצבים של הגוף, לתוך השרירים של הברך ומסביבה. כל טיפול היה סיוט, הכאב היה בלתי נסבל, אבל ידעתי שזו האופציה האחרונה שלי על מנת לחזור לים".
כעבור חודשיים החל קאשי להרגיש הקלה בכאב. הוא הצליח ללכת בצורה רגילה והכאבים נעלמו. בדיוק שנה לאחר הפציעה, בינואר האחרון, חזר למים.
"עשיתי זאת בצורה מבוקרת, ואחרי חודש של גלישה מאסיבית ואימונים, לפני כשבועיים הצלחתי לגעת בשיא שלי. ההרגשה הייתה עילאית, התגעגעתי לשמש, למים, לרעש הגלים, לאווירה ולחברים. אחרי כל השנה הזו של הכאב, של לשבת בכיסא גלגלים, לעבור טיפולים קשים והזרקות, עצם העובדה שהרופאים נתנו לי אפס סיכוי לחזור לים, ניצחתי את כולם וחזרתי לים".
מי שמכיר את קאשי, במיוחד בים, יודע שהמילה המזוהה איתו יותר מכולן היא היא "שואו". כשהודיע לחבריו שהוא חוזר לגלוש, כמחווה, שינו את שם הקבוצה ל"דה שואו איז בק".
"השנה האחרונה הייתה הסיוט של החיים שלי. למצוא את עצמי בגיל 41 ללא יכולת ללכת ולעמוד. מהאדם הכי אתלט ואקסטרימי להגיע לרמה של חוסר ודאות מה יהיה איתי ואם בכלל אצליח ללכת על הרגליים. לא חלמתי שאחזור לים ועוד אגע בשיא. אני חושב שזה בעיקר אופי. זה הראה לי שכוח הרצון שלי וההתמדה יכולים להביא אותי בכל דבר בחיים לשיאים חדשים. זה לא היה פשוט. היו לילות שהייתי יושב עם עצמי, שומע את השיר של הפיל הלבן 'הגולש והים' ובוכה. זה שיר שמדבר על חבר שלהם מהלהקה שהיה גולש גלים, עבר תאונת דרכים והפך נכה על כיסא גלגלים. הזדהיתי עם השיר כאילו הוא נכתב עליי, ולמרות זאת מעולם לא חשבתי לוותר".
