הנשמה שנדמה
עצוב, עצוב מאוד, היה לי בתחילת השבוע. יש אנשים שלפעמים נדמה לך כאילו לא ימותו לעולם. בעיני, דני ענבר היה אחד מהם. ביום ראשון אחר הצהריים קבלתי לפתע סמס קצר וחודר: "דני ענבר נפטר היום". אני, שחוויתי כמה אובדנים משפחתיים קרובים מאוד בחיי, מצאתי את עצמי עוצר בצד הדרך ודומע.
ידעתי שדני ענבר הקפטן הנצחי של קבוצת הנשמה הפועל קרית חיים היה חולה בשנתיים האחרונות אבל חשבתי שדני חזק מדי וצעיר מדי כדי לעזוב. החיבור שלי להפועל קרית חיים היה מהפנט. גדלתי בקבוצה ממחלקת הנוער, נחשבתי לצעיר מבטיח אך מתקשה להפוך לשחקן מוביל בקבוצה שכל שנותיה נאבקה על הישרדות בליגה הראשונה. המקום הגבוה ביותר שהגיעה אליו בליגה היה שישי ובעידן טרום הזרים, התבססה על תוצרת מקומית וכמה שחקני חיזוק ישראלים, בעיקר על קהל שהתאפיין בקריאת הקרב המפורסמת: "טמפו הקריה".
הפועל קרית חיים כדורסל בתקופתי הייתה דני ענבר ולהפך. זאת אומרת משפחת ענבר מלצר. כאוהד צעיר צפיתי תחילה בדני האתלט, המנהיג, מוביל את הקבוצה מהליגה השנייה לליגה הראשונה ומייצר גאווה מקומית נדירה. כשעליתי מהנוער לקבוצה הבוגרת, היה זה דני שכל הזמן, דאג להדריך, לעודד ולטפח אותי. אחיו הצעיר צבי, ציקי, הפך לכוכב הקבוצה ולשחקן מוביל בנבחרת ישראל. הצלע השלישית היה אביהם של השניים אריה מלצר ז"ל, שהיה חבר הנהלת הקבוצה, שחיבב ועודד אותי במבטא ייקי כבד: "מינץ כזה", "צעירים כזה", והפך מודל לחיקוי מחויך בקבוצה. חיבור טבעי היה נורית, האשה שהלכה אתו כל חייו, התלוותה לכל משחקי הקבוצה והלכה אחריו גם למדבר הבריאותי בערוב ימיו.
אסון משפחתי במלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הביאה למשפחה הספורטיבית את האסון הגדול לאחר שאיבדה את בנה, סרן אלכסנדר (אלי) מלצר (ענבר) ז"ל, נווט קרב שהיה היחידי בתולדות חיל האוויר הישראלי שביצע שלוש גיחות רצופות לבסיס הטילים -3 המאיים. בעירק ובגיחה השלישית נפל. במהלך מלחמת המפרץ, הגעתי ערב אחד ככתב 'הדהקריות' לביתם של דני ונורית כדי לכתוב על אלי, ואזעקת טילים שלחה אותנו לחדר ה"ממוגן", חדר האמבטיה, ממשיכים לדבר על אלי, בזירה הזויה משהו. דני היה מודל חיקוי בנאמנות, במסירות, ביושרה, בגאוות הקריה ואהבת הארץ, במלחמה הבלתי מתפשרת על מגרשי האספלט, מדביק את כל הקבוצה אחריו.
זכור לי רגע אישי קטן אבל גדול, בנצחון הביתי על מכבי ת"א, עם "הענק" תנחום כהן מינץ והיהודי האמריקני טל ברודי. נשלחתי למשטח בדקות הסיום וכדקה לסיום המשחק הובלנו בהפרש מזערי. שחקן כחול צהוב ביצע עלי עבירה ששלחה אותי לקו העונשין. הרכז האורח ושחקן הנבחרת חיים שטרקמן, פלט בזלזול: "עזבו, הבחור יחטיא". דני הגיב בחיוך: "אתה לא מכיר את הילד, הוא יקלע". למחרת, בעיתון הספורט נכתב: "יואב מינץ חיוור כסיד ניצב על קו העונשין ודייק פעמיים". בזכות דני הפכתי שותף לניצחון הסטורי והיסטרי על מכבי ת"א הגאה.
דני נפטר ביום ראשון, יום ירושלים, בדיוק ביום האזכרה ה-48 לאח אלי. מצמרר. ביום שני בתל רגב, היה נדמה לרגע שדני יקום מהתכריכים ויצעק את קריאתהקרב המפורסמת: "טמפו הקריה", כי אנשים כמוהו לא מתים לעולם. לא הפעם. עצוב, עצוב מאוד היה לי השבוע.
