מרדכי היהודי

בגיל שמונה ליאור מרדכי החל להבחין ולראות גלגולים וגורלות של אנשים. הוא עוד לא ידע שהוא כזה. אבל אלו שסבבו אותו הגדירו אותו כילד פלא, כי תמיד היו לו את התשובות הנכונות לגבי מהלך חייהם של אחרים. למרות גילו הצעיר, הוא מצא את עצמו מייעץ לבני משפחה וחברים.

רק בגיל 18 פתאום הוצף בזיכרונות התעללות מינית שחווה בילדותו, ואחרי שנים רבות החליט ללכת בדרך הרוחנית ולעזור לאנשים כקואוצ'ר שמקבל את עזרתו ממה שהוא מכנה "מדריכי אור שונים".

בתי חולים, מזרקים ומשאפים
סיפור חייו של מרדכי, בן 41 מקרית ביאליק, מפותל ויש בו לו לא מעט טרגדיות אישיות. אבל הן בסופו של דבר, היום הוא יודע, שהביאו אותו להיות אחד מהמדריכים הרוחניים הבולטים בישראל, שמפעיל גם בקריה שבה הוא חי מקום שאותו הוא מכנה "מרכז שלם המלמד אנשים את סוד האלוהות".

הוא נולד בעפולה, לאב שעלה מפרס ואמא שעלתה ממרוקו, בן אמצעי מתוך ארבעה אחים. הוא מגדיר שהילדות שלו התחילה במסע, ומסביר כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיה ילד אסמטי במצב חמור. "אני זוכר הרבה בתי חולים, זוכר שהיו מחזיקים אותי בכוח, כדי לתקוע לי מחטים ומשאפים, אני זוכר ששולטים עלי", הוא נזכר.

כשהיה בן שמונה, עברה המשפחה להתגורר בחיפה. אביו, בעל רשת חנויות בגדים, אפשר למשפחה להתנהל ברווחה כלכלית גדולה וכילד היה לו הכל. "הגדירו אותי ילד פלא, כי ראיתי גורלות של אנשים", הוא אומר, "אז לא הבנתי שראיתי גלגולים של אנשים. למרות שראיתי דברים, זה סגר אותי, הבהיל אותי. ראיתי הצלחות וכישלונות של אבא שלי, הייתי מזהיר אותו".

למרות הרווחה הכלכלית, מצא את עצמו מרדכי עובד מגיל צעיר מאוד. "בגיל 10 הייתי נוסע לתל חנן לקטוף סברסים, שוטף אותם ומוכר אותם במוסכים ולא כי היה חסר כסף בבית. השכנות שלי היו תאומות מנגלה, גמדות, שהיו מספרות לי סיפורים על השואה. הן הפעילו את קולנוע גנים ואני הייתי עוזר להן. הייתי ילד עצמאי. מגיל צעיר גידלתי את האחים שלי, טיפלתי בהם, עזרתי להם".

כשהיה בן 12, חווה טראומה אדירה שרק אחרי שנים של הדחקה, תצוף ותשפיע על מהלך חייו. "בדיעבד, זה היה המשבר של החיים שלי", הוא אומר, "שכן שלי, שהיה מבוגר ממני בעשר שנים, ביצע מעשים מגונים בי ובעוד ילדים. היום אני יודע להגיד שהיה שם אונס, אבל אז, הוא לא קשר אותנו, הוא שכנע אותנו. זה קרה בקרית אליעזר, ליד עץ תאנה מאוד גדול, ולשם הוא היה לוקח אותי ועוד ארבעה ילדים נוספים, ומשכנע אותנו. שם קרה מה שקרה וכילד לא זיהיתי שזה לא טוב. יום אחד סיפרתי לשכן שלי, שוטר, שגם לבן שלו זה קרה, ואז זה נפסק. במהלך השנים הייתי רואה אותו בשכונה. לפני חצי שנה טיילתי בקניון וראיתי אותו שומר באחת החנויות. בגלל שעשיתי עבודה על עצמי בחיים, לסליחה וכפרה, הייתי מוכן להגיד לו שלום".

אז איפה המורים ההם?
ההדחקה והטראומה גרמו לבעיות השמנה אצל מרדכי. אבל בגיל 18, כשהתחיל ללמוד ביו אנרגיה, הטראומה הציפה אותו, אך עם זאת סייעה לו. "זה בא לבד וזה גם עורר לי את כל היכולות והכוחות לעזור לאנשים. בהמשך החיים שלי, זה יצר לי טראומות אדירות. לא הייתי מוכן לקלח את הילדים שלי, מתוך חשש שיגידו שהתעללתי בהם. כשהייתי מגיע לגני ילדים של הילדים והיו קופצים עלי החברים שלהם, הייתי מתרחק מהם. רק אחרי שנים של עבודה עצמית, הבנתי שאני לא צריך לחיות את הטראומות שלי".

במקביל לטראומה, התמודד מרדכי עם תחושת כישלון כתלמיד בבית הספר. באותה תקופה הדיסלקציה עדיין לא הייתה באופנה ואף אחד לא חשב לרגע שהיא הסיבה שמרדכי נכשל בלימודים. "אם היו יודעים באותה תקופה שאני דיסלקט, היו בוחנים אותי בעל פה והייתי מוציא במבחנים מאיות, אבל לא הייתי מסוגל לכתוב והמורות אמרו שממני לא ייצא שום דבר. רק מורה אחת אהבה אותי ואמרה שייצא ממני משהו. לצערי, ההורים לא היו מודעים לזה ואני הייתי פותר כל דבר בעצמי. הייתי הולך לדוג, הולך הרבה ברגל, צועק לתוך כריות כדי לשחרר".

מרדכי מספר שהיה ילד מאוד עצמאי, כזה שהסתובב הרבה מאוד לבדו ברחובות חיפה. כשהיה בן 20, הציע לחברתו להינשא לו וגם את ההכנות לחתונה עשה לגמרי לבד. "כשהזמנתי אולם, אבא שלי לא ידע בכלל שאני מתחתן, חבר סיפר לו. ככה הייתי עצמאי. ככה התחלתי לפתח מנהיגות וכריזמה".

» לסיפור המלא, עברו למהדורה הדיגיטלית של עיתון "הד הקריות"