״גיל זה רק מספר״, אמרו לי תמיד. קלישאה בלתי נסבלת בעליל. רק מספר? האמנם? הגיל נותן את אותותיו, ואין לאן לברוח.
״חמוד, כל גיל והיופי שלו״, שמעתי לא פעם. אותי זה לא ממש ניחם. כמה מילות נחמה ועידוד אפשר לזקק, כדי להמשיך ולשקר לעצמי?
גבירותיי רבותיי, העולם שייך לצעירים, והמזרקים למתבגרים. ואני לא מדבר על אלו שאומרים: "הרווחתי כל קמט ביושר". וואלה? אף פעם לא הבנתי על איזו יושרה מדברים מסורבי המזרק. נוח לכם להתקמט? סבבה. לי לא!
לפני כעשור התחתנו זוג חברי ילדות שלי. מיד פצחתי במלחמה עתירת רצון טוב להשיל כמה קילוגרמים מיותרים ממני. כמובן שהצלחתי במשימה. הורדתי שמונה ק"ג. כתוצאה מהדיאטה המהירה והלא מבוקרת, נפערו בצידי הפה שלי שתי מנהרות עמוקות שגרמו לחיוך שלי צורה של סמיילי עצוב. שלא לדבר על המצח שקיבל מראה של שדה חרוש לעייפה. והמבט בעיניים? כבר לא חודר כתמול שלשום. חוסר רעננות משווע. נבהלתי. שנאתי להסתכל על עצמי במראה שעומדת למולי במהלך רוב שעות היום בתוקף משלח ידי. פתאום הרגשתי מבוגר. עצם המילה עשתה לי רע.
״איזה שטויות אתה מדבר, אתה נראה מצוין לגילך״, אמרו לי. אותי זה תסכל. מה זה "מצוין לגילך"? ואל תרימו גבה, היא ממילא משותקת (אם אתם/ן מוזרקים/ות). החלטתי שאני יוצא למלחמה שערה בקמטים. הגעתי למרפאה של ד"ר לורה מוצ׳ניק. רוב החברות שכבר מנוסות בטעמו ובטיבו של חברם המזרק המליצו עליה בחום.
נכנסתי למרפאה המעוצבת לעילא ולעילא כיאה למקום שמוכר יופי ונערות נצחית. מבט חטוף מסביבי וסקירת מראה פניהם של הפציינטים שהמתינו לדוקטור הרגיש לי סיור במוזיאון השעווה ״מאדאם טוסו״, מה שהלחיץ אותי יותר. שתי עלמות חן מגוהצות להפליא קיבלו את פניי ״הנפולות״ למשעי.
״אני לא מתמסר בקלות ובטח לא למזרק״, אמרתי לד"ר. לורה, כשאני וקולי רועדים יחדיו. יש לי פוביה מדם, דוקטור. מראה פניה המפוסל של הרופאה שכנע אותי במיומנות ובאמנות שניחנה בה. היא נראתה יפה כבובת פורצלן שרואים רק בחלונות ראווה של בתי כלבו לאוליגרכים. שום קמטוט בהבעת פניה לא העיד על גילה. במקרה שלה הסנדלר לא הלך יחף. ההיפך. היא זקפה את קומתה התמירה עם עקבים דקים במיוחד, מה שגרם לי לרעוד יותר רק מהמחשבה – האם תישאר זקופה ויציבה בזמן ההזרקה, למרות שני המסמרים הדקיקים כל כך בתפקיד העקבים שאותם נעלה לרגליה. ״הכל בסדר. אל תפחד. אני רק עושה אותך צעיר יותר״, ניסתה הדוקטור להרגיע אותי, כשבידה המזרק מכוון ומוכן לדקור לי את המצח. ה׳ ישמור, מלמלתי לעצמי, למה הייתי צריך את השטות הזו. "חכי, חכי, צרחתי. רגע, דוקטור אני לא מוכן… קשה לי… את חושבת שאני באמת צריך? בבקשה, ד"ר לורה, התחננתי על נפשי. לא רוצה להיראות מופתע. לא רוצה להראות חטוף ממבצע אנטבה שנתקעו לו הגבות במצח משל הן שואלות ״מה קרה״ מאימת החטיפה ובטח שלא רוצה להיראות אחרי אירוע מוחי. תשאירי אותי כמה שיותר טבעי.
טבעי עלאק. מי שמחפש טבעי לא הולך נגד הטבע. חשבתי לעצמי. אבל המטרה מקדשת את האמצעים, ועם האוכל בא התיאבון, ואני רשום כדת וכדין במועדון המוזרקים/ות בבוטוקס, רחמנא ליצלן, ולימים גם מושחל חוטים בפנים שמותחים וממצקים.
ניצחתי את הקמטים. יחי החוט! יחי המזרק! אני נראה צעיר וטוב לי עם זה, ואל תכעסו עליי ה"טבעונים״ שביניכם.
רק בקשה לי קטנה לכל שומרי הסף בקולנוע, בקניונים, ובשדות התעופה שבידיהם גלאי מתכות. בבדיקות שאתם עורכים על גופי, אל תתקרבו עם הגלאי לפנים שלי, בבקשה. ממש לא בא לי לצפצף עליכם.
שבת שלום.
