כשאיציק אברג'ל נולד עם בעיות מוטוריות קשות בידיו, אמרו הרופאים להוריו שלעולם לא יוכל לעבוד עם הידיים או אפילו לנהוג במכונית, אבל האהבה ותמיכה שקיבל מהוריו, דחפה אותו להצליח ולהתגבר על כל הקשיים והיום הוא נחשב לאחד המעסים העסוקים בקריות, וכן. הוא עובד בעיקר עם הידיים.
אברג'ל, 42, נולד בקרית ים, ילד סנדוויץ', בין שני אחים. עד גיל 5, בית החולים רמב"ם היה הסביבה הטבעית שלו. "הרופאים אמרו שלא אוכל להוציא רשיון נהיגה לעולם", הוא מספר, "היה רק פרופסור אחד ברמב"ם שאמר שכן אוכל. לא היו נותנים לי להרים מגשים, היו נופלים לי דברים מהידיים. אני זוכר שלוש שנים בריפוי בעיסוק. אמא שלי הייתה לוקחת אותי כל הזמן מחדר לחדר לריפוי בעיסוק, אני חייב לה את העיסוק שלי, את המרפא שלי, את כל מה שאני, בגדול. סבתא שלי אמרה שהייתי בין חיים למוות, כשהייתי קטן, היו לי הרבה בעיות אבל עד שהגעתי לגיל הנוער, כבר לא הייתי ככה".
הכל בזכות אמא
הוא לא זוכר הרבה מאותה התקופה, אולי כי היה צעיר מדי. "תמיד הייתי ילד חברותי וכולם שמרו עליי, לא היו לי הרבה קשיים. כיפרתי על כך תמיד בעזרת חביבות ונתינה, אנשים התחברו אליי וחיבבו אותי. תמיד היו חברים סביבי. עד גיל 3 אפילו לא הלכתי, והנה, אני כאן, הולך, נגד כל הסיכויים. אני חייב לאמא שלי את הכל. כל כולי זו אמא שלי. כל החיים היא חיזקה אותי. בתקופת בית הספר תמיד הייתה אומרת לי שאני הכי חכם והכי יפה. להורים שלי יש עד היום מכולת בקרית ים. כשגדלתי עזרתי להם במכולת, החלפתי את אמא, והקשר בינינו עוד יותר התחזק. גם לאבא אני חייב המון, הוא זה שלימד אותי מה זה יושר ושמחת החיים שלו. ההורים בנו את האישיות שלי, האכפתיות שלהם מאיתנו, הילדים, הנתינה האינסופית".
לצבא התגייס אברג'ל עם פרופיל 64 ושובץ בחיל שריון. אחרי הצבא עבר קורס מאמני כדורגל, לא כי שיחק כדורגל, אלא מאהבת המשחק. אחרי שסיים את הקורס בווינגייט, אימן חמש שנים את קבוצת הכדורגל בית"ר קרית ים.
"יום אחד הייתי בקאנטרי גלי גיל עם חבר, שרצה להתחיל עם בחורה שמצאה חן בעיניו. הוא אמר לי: 'בוא נעשה קורס עיסוי וכך אכבוש את ליבה'. הלכנו לקורס במתנ"ס בקרית מוצקין, אני נשארתי עם המקצוע, והוא היום מנכ"ל חברה מאוד מצליחה. אחרי הקורס קיבלתי פידבקים מאוד גדולים על העבודה שלי, המדריך לקח אותי תת חסותו, המנהל לקח אותי לעבוד אצלו במלון בתל אביב וקיבלתי הרבה תגובות טובות על הידיים ועל הנשמה, וזה הרי מה שחשוב במקצוע הזה".
אברג'ל החל לעבוד כמעסה, ובמקביל החליט להשלים בגרויות ולהגשים את עצמו מבחינה אקדמית. "רציתי להוכיח לעצמי שגם מבחינה שכלית אני מסוגל לעשות את התואר. הלכתי לשם הלימודים, לא לשם העבודה, עבודה הייתה לי, אבל רציתי להוכיח לעצמי שגלום בי גם פוטנציאל מבחינה שכלית. אובחנתי כלקוי למידה, אבל עברתי את כל הבגרויות, חוץ מאנגלית, אז קיבלתי הקראה והארכת זמן. זה הכל תלוי בך, בכוח הנפשי שלך, בכוח הרצון שלך. לי היה גם את היתרון של ההורים שלי, שהאמינו ותמכו. היו לי שני חברים שאמרו לי שאני מסוגל להכל, אחד מהם הוא ניר דובדבני, בזכותו הלכתי ללמוד. הוא אמר לי שעם הפוטנציאל שלי אני צריך ללמוד. אז הלכתי ללמוד קרימינולוגיה במכללת הגליל המערבי ואפילו סיימתי בהצטיינות, וזה היה רק כדי להוכיח לעצמי ולכולם שהנה, מימשתי את הפוטנציאל, אני מסיים תואר בהצטיינות וזהו שלום ולהתראות, אני חוזק לעיסוק שלי".
הנפש התאומה
במהלך הלימודים במכללת הגליל המערבי, הכיר אברג'ל את נטלי, 35, לימים אשתו. בשנת 2000, כשהייתה בת 19 עלתה נטלי עם משפחתה מרוסיה ובתוך ארבע שנים, למדה את השפה וסיימה תואר ראשון במכללת הגליל המערבי. הם נישאו לפני כ-10 שנים. "חברה שלמדה עם שנינו, הבחינה שאנו מתאימים מבחינה ויזואלית ומבחינת הראש. היא הפגישה בינינו בבית קפה של המכללה בלי להגיד לנו, ואז נוצר הקשר. היא באמת הנפש התאומה שלי, בלעדיה אני כלום. היא שלווה ורגועה והיא אמא נהדרת".
לבני הזוג שלושה בנים, הבכור בן 9, האמצעי בן 7 והקטן בן שמונה חודשים. נטלי היא גננת, אך לאחר הולדת הבן השני, הבחין אברג'ל שהיא לא מאושרת בקריירה שלה. "נטלי מוכשרת מאוד וראיתי שאין לה נכונות ללכת לעבודה. אני מכיר את אשתי, אם היא לא עושה דברים מהלב, היא נחלשת. אמרתי לה שהיא תהיה טובה בכל מה שתעשה. היא נרשמה לתלתן ללימודי עיסוי רפואי והתחילה לעבוד איתי. פתחתי לה את הדלת, ועד היום אנחנו עובדים עם כל מיני אוכלוסיות, עם נכי צה"ל, ניצולי שואה, ספורטאים, עד היום".
ברקורד של אברג'ל עבודה במכון הכושר הולמס פלייס בקריון, במלון חוף התמרים, במלון קרלטון בנהריה ובמלון קיסר בטבריה. "היום, יש לי את הלקוחות שלי ולנטלי יש את שלה, אבל אנחנו גם עובדים ביחד ועושים עיסויים זוגיים, מגיעים לבתי לקוחות, למסיבות ולאירועים. יש לי צוות ואני יכול להשיג עד 30 מעסים, אם צריך. אנשים לא יודעים שלמי שיש ביטוח בריאות פרטי, מגיעים לו 16 טיפולים בעלות 50 שקלים לטיפול. אנו עובדים עם כל חברות הביטוח וזו עיקר הפרנסה שלנו".
כל כולו של אברג'ל הוא נתינה ועזרה לזולת, ואין זה פלא, שהמקצוע אליו התחבר הוא עיסוי. "עיסוי זה לא מקצוע, זו דרך חיים עבורי. אני מאוד אוהב את השגרה, אני לא צריך חופש וחופש עבורי זה אילוץ, אני צריך כמה שיותר לעבוד. המזל שלי שאני מתפרנס ממה שאני אוהב, כי גם אם לא היו משלמים לי, הייתי עושה את מה שאני עושה, זה בא מתוך הצורך לעזור. כשאני מגיע לטפל, ממה שאני חווה מאנשים אחרים, אני משרה אוירה של נינוחות רוגע, זו שעה של גוף ונפש. הרבה אנשים לא יודעים שרוב המחלות מגיעות מהנפש, והעיקרון המנחה אותי הוא טיפול בגוף ובנפש. אני יכול לתת 10 טיפולים ביום ואני לא מרגיש צורך לכלום. אחרי שאני מסיים את יום העבודה ומגיע הביתה, רק אז אני מרגיש כמה קשה עבדתי במהלך היום, אני יכול לאכול בלי מלח 10 טיפולים בלי להרגיש".
המטרה: שיא גינס
לאחרונה הגיש בקשה לשיאי גינס. המטרה: שיא גינס של העיסוי הארוך בעולם. "זה התחיל כשראיתי בטלוויזיה כתבה על מעסה ישראלי ששבר שיא ישראלי לעיסוי הכי ארוך. הוא עשה את העיסוי לדוגמניות וזה נראה לי די פלצני. אז התעוררה בי המחשבה שאם אשבור שיא, אלך דווקא לאוכלוסייה שכן זקוקה, כמו קשישים, לתת עיסוי למי שבאמת זקוק לו. אני רק מחכה לאו קיי של גינס ואתחיל להריץ את הכל קדימה".
תשאלו איך העיסויים משפיעים על ההורות והזוגיות, ואברג'ל יגיד לכם שהילדים שלהם מקבלים עיסויים מאבא ואמא ויש לזה יתרונות. "הילדים שלי מקבלים מסאז'ים אפילו בארבע ידיים, מגיל צעיר. העיסוי בראש ובראשונה משפיע על הקשר בינינו, הילד נינוח ונרגע, והוא גדל בבית של מעסים, אז הוא חשוף לזה. החלום של הילד האמצעי שלי הוא לפתוח ספא ענק, שבו יעשה עיסויים ויפרנס אותנו. בינתיים הוא מעסה את אמא ואבא כשהם חוזרים מהעבודה".
השניים עובדים ביחד ולחוד ומצליחים לנהל חיי משפחה ולמצוא הרבה זמן איכות משפחתי. "אנחנו עצמאים, אז הלו"ז שלנו תלוי רק בנו. בדרך כלל, את שעות הבוקר המוקדמות אני מקדיש לילדים, לוקח אותם לבית הספר, בשעות האלה אני פחות רוצה לעבוד, אלה השעות שלנו ביחד. אני עובד מאוד קשה בשישי ושבת, אז בימים שפחות יש עבודה, אני משתדל להפתיע את הילדים ביום חופש. אני שולף אותם מהלימודים ולוקח אותם למקומות מיוחדים. במאי האחרון הערתי אותם בבוקר, בלי להכין אותם מראש והודעתי להם שהם לא הולכים לבית הספר כי אנחנו נוסעים לאילת. אני משתדל לתת להם את כל תשומת הלב והאהבה שאני יכול".
ולמרות מה שהרופאים ניבאו, אחרי הצבא, בגיל 21 הוציא רישיון ומאז הוא נוהג. "אפילו יש לי רישיון מקצועי לנהג מונית, אבל אף פעם לא עסקתי בזה כי זה לא בשבילי. אם לא ירצו אותי כמעסה תהיה לי האופציה, אני מקווה שזה לא יגיע. לרופאים אני אומר שהם טעו בגדול, שייתנו לגדול בשקט והטבע כבר יעשה את שלו לבד, הם לא אלוהים ואין להם החלטה. המוטו שלי בחיים הוא לעולם לא לוותר. אני רק מאחל לעצמי שיהיה לי הכוח לתת לאחרים גם בעוד 20 שנה את מה שאני נותן היום ושזה לעולם לא ייגמר".
