תודות, שבחים, דיאטה ובישולים לקראת ליל הסדר

ימי הקורונה של עלית קרפ – הבלוג היומי – 3.4.20

הבלוג היום ייפתח בתודות ובשבחים, ולא רק לחברתי ר', ששלחה לביתי שק ענק של מזון יקר עבור חתולי הרחוב, אלא גם לא', הבעלים של חנות החיות ז', שגם הוא שלח לביתי 15 ק"ג מזון יקר לאותם חתולים ולא' הווטרינר של עיריית כרמיאל, שגם הוא דאג שיישלח לביתי שק אוכל לחתולים שמאכיליהם נצורים בבתיהם בגלל מגפת הקורונה, והם, החתולים, אינם יודעים דבר ולא יכולים להיערך כלל לבאות.

כל כך הרבה אוכל לחתולים אף פעם לא היה אפילו בבית שלנו, ואני מודה בשמם של החתולים לכל מי שהתגייס למענם. שאו ברכה.

ירוקה מקנאה

בוקר בהיר וצח מקדם את פני היוצאים היום. בדרך אני פוגשת בחורה שאני מכירה בפנים אבל לא בשם, הולכת עם כלבת הלברדור שלה. לתדהמתי הרבה, היא ובעלת הקונדיטוריה שבמרכז, שאותה פגשתי אתמול, מצליחות להילחם בכל הסטטיסטיקות ולרזות למרות הכל.

כשאני מנסה לתחקר אותן לפשר ההצלחה, הן מחייכות, כל אחת בתורה, חיוך מסתורי ואומרות "פשוט אכלתי פחות והלכתי ברגל"; ואחרי הרהור קצר הן מוסיפות: "כן, ושתיתי הרבה מים". נו, את החוכמות הללו גם אני יודעת. בתיאוריה אני מאוד חזקה, כידוע. אבל טוב לדעת שיש כאלה שהצליחו. אולי גם אני אצליח בהמשך.

חדוות ניקיון

כשאני הולכת בפארק אני פוגשת אמא צעירה שגם אותה אני מכירה בפנים אבל לא בשם. היא קצת דומה לקומיקאית עדי אשכנזי והתינוק שלה א"נ נורא מתלהב מהחתולים.

אחרי זמן קצר אנחנו נפרדות: היא צריכה כבר לחזור הביתה, ואני נתקפתי אתמול בחדוות ניקיון וסדר ואסור לי לאבד את המומנטום. אתמול גם התחלתי לחשוב על ליל הסדר – מה אבשל ומה אכין. נ' וא' החבר שלה נמצאים אצלנו, שאם לא כן, בטח היינו אוכלים איזו פיצה מול הטלוויזיה.

ר' אחותי, בשלנית-על ואופה בחסד, מעבירה לי כל מיני מתכונים שהיא חושבת שאני מסוגלת להכין. המפתח להבנת הצירוף "מסוגלת להכין" נעוץ בעובדה שכשהמתכון מגיע ל"יש להפריד את הביצים", אני כל כך מתעייפת, שאני נוטשת את המערכה.

ר' יודעת את זה, ושולחת לי מתכונים שמתאימים לבשלניות מתחילות ולמאותגרות למיניהן. אבל לא רק שאני מבקשת מתכונים, יש לי גם ביקורת: זה נראה לי לא טעים וההוא נראה לי לא מתאים, ובסוף היא מתרגזת ואומרת שמי שרואה את ההתכתבויות בינינו יכול לחשוב שאני שוקלת 50 ק"ג. שום דבר לא מוצא חן בעיניי. האמת היא, שיש הרבה דברים שמוצאים חן בעיניי, אבל הכי מוצא חן בעיני אוכל שלא עמלתי על הכנתו. בגלל זה כל כך אהבתי את האוכל בקיבוץ.

אבל לתכנן, אפשר, וככה אני מתכננת כל מיני דברים, שאם אצליח לבשל רק חצי מהם, זה יהיה בגדר נס.

אמריקה ויהודה פוליקר

הבוקר שמעתי ברדיו את יהודה פוליקר. אני נורא אוהבת אותו. השיר שלו "משמרת לילה" היה להיט אדיר בימים הרחוקים ההם שבהם היינו סוגרים את הגיליון השבועי של "הד הקריות" ומורידים אותו לדפוס בלילה שבין רביעי לחמישי. תמיד נראה לי שהוא נכתב על רקע שדרות ההסתדרות, הדרך הגדולה שמובילה מהצ'ק פוסט וחוצה את כל הקריות, כי מי שמאזין למלים שומע, שיש בהן משהו שמשקף את ההוויה העמלנית והצנועה של הצפון. אבל השיר ששר פוליקר הבוקר ברדיו היה על ביקור בניו יורק ועל איזה חיים משוגעים הוא עשה שם, ופתאום חשבתי, כאישה שטרם ביקרה באמריקה, שאולי כבר לא אגיע לשם.

עוד על ימי הקורונה של עלית קרפ וטורים מעניינים נוספים – במדורת השבט שלנו