בחוף הים בקרית חיים, כמו בחופים אחרים, מותר ללכת לאורך המדרכות והטיילת, אבל אסור להיכנס לים. יש אזהרת פקחים שמונעת ממך לשחות.
הים מקום פתוח; הקריות, נכון לעכשיו, באפס חולים. אז למה אסור להיכנס לים? מה יקרה אם יאפשרו לאנשים – ששהו הרבה זמן בבידוד, שסגרו להם את מכוני הכושר, ולרבים גם את הפרנסה – לטבול את רגליהם?
דיברתי עם חבר שגר ביוון, בחבל ארץ שבין אתונה לסלוניקי. יש שם אזורים שלמים של עשרות אלפי בני אדם שנקיים מקורונה, ולכן כאשר אין עדיין יבוא של תיירים, הכל פתוח ובאווירה חופשית.
לא צריך לפחד. צריך אכיפה נכונה וסלקטיבית. הפחד, כגורם מרתיע, יכול לעבוד פעם אחת. כשמשרד הבריאות מותח את החששות יותר מדי, הוא למעשה מאבד את אפקט ההרתעה, והציבור מתנהג הפוך.
אז שחררו קצת את החבל ותנו לטבול את הרגליים במים.
הנגיף והאמונה
השר אריה דרעי, בחשבון נפש אישי, דיבר על התופעה שבה התברר כי 70 אחוז מהנדבקים בקורונה בישראל הם חרדים, בעוד שהם פחות מ-20 אחוז מהאוכלוסייה. האם זה רק הסיפור של צפיפות ומשפחות גדולות או שיש פה סוג של שאננות וחוסר כבוד בסיסי לממסד הרפואי?
כך או אחרת, ברור שההתייחסות בעתיד למגפה, אם חלילה יגיע גל שני, ההתייחסות הזאת חייבת להיות סקטוריאלית. היום ברור שיש יישובים שיותר מועדים לפורענות וגם שכונות מסוימות בערים מעורבות.
בכל הצער שבדבר, יכול להיות שבעיר חיפה בתי ספר מסוימים יכולים לעבוד ואחרים יצטרכו להיות סגורים. זה לא אישי ולא נובע ממדיניות של הדרה, זה פשוט הנגיף, שבאופן טוטאלי מגדיר את גבולות המגפה, למרות ההתרעה בתורה שאומרת "ונשמרתם לנפשותיכם".
ויכול להיות שמעז יצא מתוק, ודווקא הנגיף הוא שיחבר את החרדים, גם אם מחוסר ברירה, לחברה הישראלית ולשנת 2020.
