ערב שבועות – הבלוג של עלית קרפ
ב"פרנסה", שירה של דליה רביקוביץ', קובלת הדוברת בשיר, שהיא במידה רבה בת דמותה של המשוררת, על בעיות הפרנסה שהיא סובלת מהן והן טורדות את מנוחתה ללא הרף, וככה נכתב בו:
לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר, אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ.
וְזֹאת בְּעִקְּבוֹת מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי מִמֵּךְ
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ,
וְשָׁמַעְתִּי אוֹתָךְ וְאוֹתָךְ וְאוֹתָךְ.
לְשֵׁם מְלִיצָה
אוֹמְרִים עַל הַיָּם שֶׁאֵינֶנּוּ נָח.
אֲנִי אֶל הַיָּם לֹא מַגִּיעָה
אֲנִי מִשְׂתָּרֶכֶת עַל מִדְרָכָה
וְלָךְ אֵין מְנוּחָה וְלִי אֵין רְוָחָה
וְהַמִּרְצָפוֹת מְעֻקָּמוֹת
וְזֶה רַק הַמְעַט שֶׁיֵּשׁ לִי לוֹמַר,
וּבְעֶצֶם אֲנִי שׁוֹתֶקֶת שָׁנִים
וְאֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת שׁוּם דָּבָר,
וְעַל כָּל הַתִּפְאֶרֶת וְרִקּוּעַ הָאוֹר אֲנִי מְוַתֶּרֶת בְּקַלּוּת
כִּמְעַט שֶׁאֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת,
וְזֹאת בֶּאֱמֶת בְּעָיָה מְצִיקָה
מִבְּחִינָה מַעֲשִׂית וּמִבְּחִינָה אַחֶרֶת.
וְכָל מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ יוֹתֵר
מִגְּנִיחָה חֲטוּפָה וְכִּחְכּוּחַ גָּרוֹן
כִּי לַעֲזָאזֵל הַשִּׁיר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ,
אֲנִי צְרִיכָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים שֶׁקֶל חָדָשׁ
בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן.
לעזאזל, אני צריכה להכין עוגת גבינה
בפרפרזה על השיר הזה ועל הטרדה שמובעת בו, אני יכולה לומר שלעזאזל, אני צריכה להכין עוגת גבינה, ובשביל גיברת ידיים שמאליות כמוני זה ממש מסובך. יש פה מעצור, שהוא הרבה יותר ממעצור פיזי, הוא מעצור נפשי. נכון שכבר קראתי את המתכון ששלחה לי אחותי ר', אלופת הבישולים והאפייה, אבל שם פחות או יותר זה נגמר. בעניינים הללו, אני באמת צריכה משהו פשוט, פשוט, פשוט, רק שלא ייצא לי חס וחלילה פשוט גועל נפש. אחרי הצהריים אלך לקניות ואת הערב אקדיש להלחמתן יחדיו לכלל עוגה.
בינתיים, אני קוראת איגרת מחוות החמורים שאני ברשימת מכותביה. החווה הזאת שנמצאת לא רחוק מקיבוץ הולדתי, אוספת אליה חמורים שסבלו התעללות מכל מיני סוגים. חלקם הוכו ונפצעו, נקשרו, הורעבו ומה לא. חלקם ברחו, ואת חלקם מצאו אנשים טובים שקראו לאנשי החווה שיבואו ויצילו אותם והם אמנם באו. עכשיו החמורים הללו חיים בחווה, שמתקיימת מתרומות, יש להם אוכל בשפע והם לא צריכים לעבוד, ואולי, בראשיהם החמוריים הם חושבים לעצמם שמתו ושהגיעו לגן העדן של החמורים.
באיגרת שנשלחת לי משם מדי פעם מספרים לי על מי חלה ומי הבריא, והפעם אני גם שמחה לגלות, שאחד המורים בבית ספר מעין שבקיבוץ עין החורש, שהוא הגלגול המודרני של המוסד החינוכי מעין, שבו למדתי בנעוריי, ביקש שעובדי החווה יעבירו שיעור בזום לתלמידי כיתה ח' ויספרו להם על החווה ועל חמוריה.
אהבת חמורים
למה אני אוהבת חמורים יותר מסוסים וחתולים יותר מכלבים? כי אני נוער שוליים, ובמלים אחרות, גם בהעדפותיי וגם בחיי, המקצועיים והאישיים, אני מעדיפה שלא להיות במרכז. הזרם המרכזי משעמם אותי בדרך כלל, כי הוא מאוד הומוגני, ואני אוהבת להיות במקומות שמושכים פחות תשומת לב, כי דווקא שם קורים הדברים המעניינים באמת. וכך קורה, שהכלב, שהוא במידה רבה מאוד בן דמותו של בעליו, והביטוי שקיים בשפות רבות "כל כלב דומה לבעליו" הוא הוכחה לכך, מעורר בי פחות עניין מהחתול, שיש לו רעיונות משל עצמו על העולם, הגם שלעתים קרובות אלה רעיונות שמאתגרים את בני האנוש.
גם החמורים לא זכו לתהילת הסוסים וליופיים, ואף על פי כן, הם חכמים מהם, עושים מלאכתם בשתיקה ובנאמנות, ועל כך אני מחבבת אותם.
חברתי, פ' שאיתה דיברתי הבוקר אמרה לי, שלעולם לא הייתה יכולה לכתוב בלוג יומי. אמרתי לה, שזה גם עניין של אימון וניסיון, ויש לי מהם בשפע רב בנושא זה. בעוגות גבינה, קצת פחות.
