ימי קורונה של עלית קרפ – בלוג יומי – 2.4.20
אתמול אומרת לי אחותי ר': "אני לא יודעת איך אפילו בימים האלה, כשכולם יושבים בבית, את מצליחה להיות כל כך עסוקה", ובאמת הייתי מאוד עסוקה.
אתמול התפרסמה מהדורה דיגיטלית של הספר "חלון מול המפרץ" של דבי מקומבר, שתרגמה מור רוזנפלד ואני ערכתי. היה לנו כיף לעבוד ביחד, ועכשיו גם כיף לראות את התוצאה.
אחר כך כמובן הבלוג שאני כותבת, דף הפייסבוק של מוסף הספרים של "הארץ" שאני ממשיכה להפעיל אולי אפילו יותר מאשר בימים רגילים, וגם ביקורת שהבטחתי לעורך ב"מקור ראשון" ומאמר דעה ב"הארץ", ולקראת סוף היום מבקשת ממני מ', עורכת "הד הקריות" לכתוב גם את מדור "מפורסטמה" שעוסק בביקורת פרסומות. מ' ואני מכירות 30 שנה, ואין סיכוי שאסרב לה.
החתולים בפארק
נו, אבל פסגת כל האירועים הללו היא שיחת טלפון שאני מקבלת בשעות אחר הצהריים המאוחרות. ש', שאינני מכירה אותה, מספרת לי, שקומפלקס הדיור המוגן, שמתגוררים בו מאות אנשים והוא ממוקם בלב הפארק העירוני נסגר; אין יוצא ואין בא, כדי להגן על הדיירים במקום מפני הידבקות אפשרית בנגיף הקורונה. כתוצאה מכך אין מי שיאכיל את חתולי הפארק, שהם עדה שבעה ומפונקת, ואם אני מוכנה להתגייס לעניין.
אני לא חושבת פעמיים ויוצאת למשימה. כשאני מגיעה אני מגלה, שלא מדובר בחתול, בשניים או בעשרה, אלא בהמוני חתולים רעבים. אני מאכילה את כולם, אבל מצלצלת לעירייה כדי לומר להם, שאני מוכנה להאכיל את החתולים, אבל בערים אחרות, העירייה מממנת את האוכל וגם עליהם לעשות זאת. בעירייה אמרו שיבדקו את הדבר. כשאני מעירה, שהחתולים הם בעלי חיים, וככאלה עליהם לאכול כל יום, ושכרגע בפרט וגם בכלל למען האמת, אין ביכולתי הכלכלית לעמוד במבצע כזה, אני זוכה להמהומים בלתי מחייבים.
לא', הבעלים של חנות החיות ז' שבה אני קונה, יש גישה קצת אחרת. לא רק שהוא חוזר אליי כבר בערב אחרי שלא הצלחתי לתפוס אותו בחנות, אלא שהוא מיד מתנדב לתרום לי אוכל. בבוקר הוא גם מתקשר כדי לשאול מתי מתאים שישלח לי את המשלוח.
גם ג', חברתי שחיה בכלל באנגליה שומעת את הסיפור ומיד מציעה את עזרתה, וגם ר', שאני רואה בפארק בזמן שאני מאכילה את החתולים והסוודר האדום עם צעיף התכלת שהיא לובשת הם כתם של אור במרחקים, מיד מציעה שגם היא תשתתף ותעשה לי משלוח מחנות אחרת.
לא התראינו הרבה זמן ואנחנו מדברות מעט, וכשהיא מתרחקת היא צועקת לי: "את צריכה ביצים?". יבורכו א', ג' ור' על רוחב ליבם הטוב.
פרצוף של "לא יודעת עברית"
מסביב למתחם יש נוכחות של כוחות הביטחון: חיילים של חיל הרפואה, כולם עוטי מסכות וכפפות וחמושים במחשבים ניידים. אני עוברת ביניהם עם פרצוף של "לא יודעת עברית", מסיימת את הסיבוב וחוזרת הביתה.
כמה חבל שהחסד שלו זוכים בעלי החיים מדלג על בני האדם. בעיתון כתוב: "כדי לעודד עזיבה, המדינה תאפשר למבקשי מקלט למשוך רק סכום קטן מכספי הפיקדון", ומוסיפים, שרבים מהעובדים הזרים שאיבדו את מקום עבודתם אינם זכאים לדמי אבטלה.
איך ייתכן שבישראל יש אנשים טובים אבל שלטון רע? מה יעשו העובדים הזרים החיים כאן? לאן יילכו ואיך יאכילו את ילדיהם?
