על המוזיאון בבאבי יאר, על סדרות מופת בבי-בי-סי ועל שיעור ההתעמלות שהתחדש 

חוזרים להתעמל – הבלוג היומי של עלית קרפ

אין קץ לאיוולת

היום למדתי מ"הניו יורק טיימס", שבאתר ההנצחה בבאבי יאר, שבו נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה עשרות אלפי בני אדם, מתוכם כמה עשרות אלפי יהודים, יכול המבקר לשחק במשחק דיגיטלי שבו יוכל לבחור, אחרי מבדק פסיכולוגי קצר, אם הוא רוצה לגלם את תפקיד הקורבן, הרוצח, או משתף הפעולה. כן, גם אני קראתי את זה כמה פעמים כדי להיות בטוחה שהבנתי נכון.

את האירוע הזה מנהל הבמאי איליה חרז'אנובסקי, שהוא המנהל האמנותי של המקום. נתן שרנסקי משמש יו"ר המועצה המפקחת על פרויקט ההנצחה הזה, והוא מסר שהתוכנית טרם אושרה.

לא בכל יום קורה שאני נותרת ללא מילים, אבל זה בהחלט יום כזה. אין קץ, כך נראה, לאיוולת, לרשע ולרלטיביזם, שמנסה לראות גם את הצד של הרשעים, ולא הרשעים הבדיוניים, אלא הרשעים האמיתיים כצד לגיטימי. אני מאוד מקווה שהדבר הזה יירד מעל הפרק, ומהר.

חוזרים להתעמל

הבוקר, בטרם טיפס החמסין אל אמצע הרקיע, הלכתי לשיעור התעמלות, שבגלל הקורונה לא התקיים יותר מחודשיים. אני מתעמלת אצל ד' כבר 12 שנה, ומעולם לא היתה הפסקה כזאת בשיעורים. בדרך כלל, יש חופשה באוגוסט, וצ'יק צ'ק בספטמבר היא מחזירה אותנו לאימונים: היא חרוצה ומכירה את צאן מרעיתה, ויודעת, שמה שאנחנו לא עושות איתה, אנחנו לא עושות בכלל. וככה יוצא, שגם אנשים כמוני, שהולכים ברגל באופן קבוע, מגיעים אליה מכיוון שזאת הזדמנות לחזק שרירים שלא מתפתחים בהליכה וזה נורא חשוב למי שיושב רוב היום.

הרבה פעמים אני חושבת על אבא שלי, שמת מסיבוכים של סוכרת, שאם הוא היה קצת הולך וקצת עושה התעמלות הוא עוד היה איתנו ובטח שלא מתייסר במין מוות נוראי וממושך כמו שנפל בגורלו.

"הכתר" איכזב

אמש כל כך התאכזבתי מהפרק השלישי בסדרת "הכתר" שאמרתי לל' שאם הפרק הרביעי לא יהיה משהו מאוד מרגש, אני נוטשת אותם.

זאת אמנם דרמה תקופתית, שאין לי ספק שיועצים לה מיטב המלומדים, שכן הם באמת בקיאים בכל פרט ופרט, וקל מאוד ליפול בדרמות מהסוג הזה: מספיק שמצלמים את הכניסה לדאונינג 10 וברחוב חולפת מכונית יפנית, וכבר הולך כל האפקט התקופתי. הם באמת מצליחים לעשות את זה מאוד יפה, וגם הופעתו של אדוארד השמיני, שהיה אחיו הגדול של ג'ורג' השישי וויתר על הכתר כדי להינשא לווליס סימפסון, הגרושה האמריקאית, היה משב רוח רענן, וגם אקטואלי במידה, אבל איכשהו, העניינים שם מעט יגעים.

ברייטון, אנגליה

אפרופו דרמות תקופתיות: פעם, לפני יותר מארבעים שנה נסעתי ביחד עם סבתא שלי לאנגליה. על נסיבות הנסיעה ההיא אספר בפעם אחרת, אבל באחד הימים נסענו לעיר החוף הדרומית ברייטון.

הייתי נערה צעירה שזו לה הנסיעה הראשונה לחו"ל, ובכלל לא העליתי בדעתו שהים יכול להיות כל כך אפרפר-ירקרק וסוער באוגוסט. היו אולי 15 מעלות בחוץ והחוף היה מלא זיפזיף, ואף על פי שיש משהו דומה בין ערי החוף השונות בעולם, היא ממש לא נראתה לי כמו נתניה.

משכך, הלכנו סבתי ואני לטייל ברחובות העיר ופתאום ראינו חלון ראווה ובו תלבושות מפוארות. הבטנו בהן בשקיקה; זה היה בשנות השבעים של המאה הקודמת, ובארץ לא היו תלבושות כאלה חזון נפרץ. מדלת של מה שנראה לנו חנות, יצא אדם ושאל אותנו אם התלבושות יפות בעינינו. אמרנו לו שמאוד, והוא הזמין אותנו להיכנס.

אז התברר שהמקום אינו חנות כלל וכלל. האיש סיפר לנו, שזהו מוזיאון התלבושות של הבי-בי-סי, ושהוא תפר חלק גדול מהן. הוא סייר איתנו ביניהן, הראה לנו את התלבושות של "קו אונידין" שבזמנו שודר בארץ ועוד המון מלבושים מפוארים שלא ראיתי מעולם. ואף על פי כן זכר הנסיעה ההיא מעציב אותי, כי במהלכה חשבתי שכשאשוב ישובו הוריי לחיות ביחד, למרות משבר הנישואים שפקד אותם, והדבר הזה לא קרה, לא אז ולא אחר כך.

ובנימה אופטימית

הבטחתי לכם לסיים באופטימיות, נכון? אז בשבת אנחנו נוסעים לירושלים לבקר את נ' ואת א' החבר שלה, ששכרו דירה משותפת בקרית יובל. אנחנו מאוד מתרגשים.

אהבתם את הבלוג היומי של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן