fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

על הבריכה ביום של חול

עלית קרפ על יחסיה עם הבריכה בקיבוץ שהיא כבר מזמן לא מה שהייתה פעם: מתישהו בשנות השבעים רוצפה הבריכה באריחים תכולים, ורובוט ניקוי הוכנס לתוכה. זאת הייתה נקודת נסיגה ראשונה ביחסינו
זו לא הבריכה בקיבוץ | צילום: עלית קרפ
זו לא הבריכה בקיבוץ | צילום: עלית קרפ

לזכרה של הבריכה בקיבוץ – הבלוג של עלית קרפ

"סתם יום של חול
עם בוקר כחול,
בלי חג ומחול,
בלי חצוצרות ותוף…"
שר שמעון ישראלי למילותיו של יוסי גמזו, ואכן, אף על פי שהבלוג שלי חוגג 70 פרסומים, היום הזה הוא סתם יום של חול, וכמו כל הימים האחרים, צריך לצקת בו איזה תוכן.

החוויה הדתית

לפעמים אני מתקנאת בשומרי המצוות: הדת היהודית דורשת המון מעשי יום יום. ראשית, יש שלוש תפילות ביום, ואחר כך כל דיני הכשרות דורשים לא רק בישול שנעשה בתשומת לב מיוחדת אלא גם המון מחשבה על מה אכלנו ועל מה נאכל, וצריך לברך לפני שאוכלים ואחרי שאוכלים ועוד המון דברים שאני בטח לא יודעת. בקיצור, יש המון מחשבה ומעשה שמכוונים כלפי החוויה הדתית, והיהדות אינה לבדה בעניין זה, המוסלמים מתפללים חמש פעמים ביום, אבל לעומת זאת כל עיסוקי הכשרות שלהם מצומצמים בהרבה. קשה שלא להתפתות למחשבה שהכשרות בארץ נוגעת לעניינים שהם מעבר לשאלות שקשורות רק במזון ובאכילה.

בקיבוץ אמנם לא התפללו אף פעם, אבל גם שם היה יום מלא וגדוש, בעיקר בעבודה. כשהיינו בני נוער עבדנו 40 יום במהלך החופש הגדול, וזה היה מצוין, סידר לנו את הימים ואפשר לנו להתפרע, אבל לא כאוות נפשנו, ולמעשה מעט מאוד לעומת מה שעושים עכשיו בני נוער האומרים ליום לילה וללילה יום ומשתגעים מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר. לשמחתי הרבה, סיפר לי השבוע אחי ל', שבנו הבכור ת', שבקרוב מאוד ימלאו לו 16, יעבוד בקיץ בבריכה של הקיבוץ. התפקיד שלו יהיה לנקות את הבריכה ולסדר אותה אחרי שהיא נסגרת כדי להכין אותה למתרחצים שיבואו למחרת.

יחסיי עם הקיבוץ

כבר שנים שאינני נכנסת לבריכה של הקיבוץ, והסיבה לכך מסמלת, לפחות במידה מסוימת, את השינוי שחל בקיבוץ וביחסיי עמו במהלך השנים: ראשיתה בבריכה שחפרו החברים ממש במעדרים אחרי שעות העבודה. הדבר היה לפני שנים רבות כל כך, עד שהבריכה היא חלק מזיכרונות ילדותי: הייתה זו בריכה יצוקה בבטון, עמוקה מאוד, צבועה בתכלת ומלאה במים. פעם בכמה שבועות במהלך עונה הרחצה היו מרוקנים אותה, נותנים בידי הילדים מטאטאי כביש כדי שיקרצפו אותה מהירוקת שדבקה בה ואחרי שנוקתה, מילאו אותה במימי הבאר שהיו צוננים כל כך, עד שהקפיצה לתוכם הייתה מחסירה פעימה מלבבו של הקופץ. איזה כיף זה היה. כבר אז אהבתי מים קרים.

מתישהו בשנות השבעים רוצפה הבריכה באריחים תכולים, ורובוט ניקוי הוכנס לתוכה. יותר לא הוחלפו בה המים במהלך העונה, כי לא היה צורך בכך, ריצוף החרסינה בתוספת הרובוט הותירו אותה נקיים ואת מימיה פושרים. זאת הייתה נקודת נסיגה ראשונה ביחסינו.

אחר כך נערכו בה שיפוצים נוספים: היא הוקטנה במטרה להתאים לתקנון משרד הבריאות או הרווחה או אינני יודעת בדיוק מה וגם נעשתה פחות עמוקה, הרבה פחות עמוקה, ואחרי כל השיפוצים והשפצורים הללו פתאום נראתה לי זרה כמו בריכה של קיבוץ אחר או אפילו בריכה עירונית.

למען האמת, לא רק משום כך אינני נכנסת אליה, אלא גם משום שעם השנים אני חשה את עצמי פחות בנוח בבגד ים, אבל אני מניחה, שלבריכה ההיא, הגדולה והתכולה, זאת שנישאתי על שפתה ביום קיץ חם והביל לפני שלושים שנה כמעט, הייתי עדיין נכנסת, במיוחד אחרי שמחליפים את המים.

לזכרה של הבריכה ההיא, לזכרו של הקיבוץ ההוא, ולכבוד עונת הרחצה שנפתחה ממש בימים אלה, ואין כמוה להרטיב יום של חול ולשמחו, אני מביאה את שירו הידוע של ביאליק "הבריכה" שהוא אם כל הבריכות כולן

לבלוגים נוספים של עלית קרפ

אהבתם? שתפו!

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות