מבקרי ספרות – הבלוג היומי של עלית קרפ
אצלנו בבית שמחה רבה, כי שני הילדים ואיתם גם א', החבר של נ', הגיעו לסוף השבוע ואנחנו מאוד שמחים. אם גם הייתי קמה בזמן, כלומר בשש בבוקר, כדי להספיק את כל מה שרציתי לעשות היום, בכלל היה טוב, אבל אני התפנקתי לי במיטה עד אחרי שמונה, ומאז אני במירוץ, והנה, הגעתי גם לבלוג שלי.
אחרי האכלת החתולים, היו לי כמה סידורים: הייתי צריכה להפקיד צ'ק וגם ללכת לסטימצקי כדי לקנות את גיליון סוף השבוע של "מקור ראשון", שבו התפרסמה ביקורת שכתבתי על "סיד", ספרה החדש של אסתי ג' חיים, שאותו מאוד אהבתי. אחר כך הייתי בסופרמרקט להשלמת קניות ואחר כך בישולים לערב ונו, אתם כבר מתארים לעצמכם שהתרוצצתי כהוגן, ועכשיו אני כבר די עייפה. בקיבוץ היו נשים מעל גיל חמישים עובדות שעה אחת פחות בכל יום, ואני מתחילה להתחבר לרעיון הזה.
אדם צריך שיהיו לו סודות
תכף ניכנס למכונית וניסע כולנו לקיבוץ שם ניפגש עם אחי ועם אחותי וגם עם אמא שלי. בדרך כלל, אנחנו לא נפגשים כל שבוע, אבל מכיוון שנ' נעדרה מהמפגש שנערך כאן בשבועות, היא ביקשה שניפגש שוב השבוע, ואנחנו נענינו לבקשתה. היום אמרה לא' בנוכחותי, "נו, אני מכירה את כל הסיפורים של אמא שלי". הנהנתי, וחשבתי בלבי שטוב שזה מה שהיא חושבת. אדם צריך שיהיו לו סודות גם מפני ילדיו וגם מפני הוריו ואפילו מפני בן הזוג שלו וחבריו. הרבה פעמים הצטערתי על דברים שאמרתי ומעולם לא הצטערתי על מה ששתקתי, ואני אומרת לכם את זה בתור פטפטנית עם מעט סודות.
ב"הארץ" אני קוראת ראיון שערכה איילת שני עם ד"ר תומס קיוראן, פסיכולוג חברתי, שאומר שיש בחברה שלנו היום יותר ויותר פרפקציוניסטים, ושזאת מגמה מדאיגה. אכן, הטוב למדי הוא כבר ממש ממש לא טוב עבור החברה שלנו. מי שלא מצוין, תותח, נסיך, קוסם ועוד אינסוף שמות תואר שאני אף פעם לא לגמרי מבינה אותם, הוא סתם אחד שלא שווה כלום. גם מבקרי ספרות, או כאלה שקוראים לעצמם מבקרי ספרות חושבים שדעתם על ספר זה או אחר היא הדבר החשוב ביותר בביקורת. למה לא? זה הכי קל להגיד אם אוהבים או לא, בעיקר אם לא. לכתוב על היצירה, על ההקשר שבו באה לעולם ועל הקשר שלה עם יצירות אחרות זה הרבה יותר מסובך, ודורש לפעמים לא רק כתיבה, אלא גם קריאה, לא עלינו.
על מבקרים ועל נרקסיסזם
אני באמת לא מאמינה בכל הסדנאות הללו שבהן מלמדים אנשים לכתוב שירה או פרוזה. אני חושבת שאפשר ללמד לקרוא, אבל שאסור ללמד לכתוב. בכל מקרה, חלק גדול ממה שקורה כאן בארץ מבחינה ספרותית הוא תוצאה של כל מיני הוראות תפעול שמשכפלות את עצמן שוב ושוב ורוב הדברים הנכתבים כאן הם מיותרים.
מבקר יכול להקדיש את הפסקה האחרונה של המאמר שלו לחוות דעתו האישית על היצירה, אבל מבקר שמקדיש את הביקורת שלו לחוות דעתו הוא נרקיסיסט ובדרך כלל גם בור ועם הארץ.
כן, המציאות שבה אנו חיים היא כזאת שבה מקדשים כל כך את האלימות ואת הכוחנות, עד שגם מילות השבח הן כוחניות ואלימות וחבל, חבל מאוד.
נו, אבל אמרנו שמסיימים במשהו אופטימי, הלא כן? פרופסור הלל דלסקי המנוח, שהיה חתן פרס ישראל לחקר הספרות, היה מי שלימד אותי שבניגוד למציאות, שהיא אקראית ואלימה, כל דבר ביצירה ספרותית הוא מעשה מכוון, ועל כן כל פרט ראוי לתשומת לב. שבת שלום.
