בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מתאר עמוס עוז את המדרג החברתי של ארץ ישראל המנדטורית. בראש עמדו החלוצים שחיו בעמקים ובגליל, אחריהם היישוב המאורגן, אנשי החאקי, אוכלי הלבנייה והביצייה, ואחריהם מעמד העובדים שבונים את הארץ. ומחוץ לגדר, הפורשים הטרוריסטים החרדים ממאה שערים וגם קומוניסטים שונאי ציון.
להבדיל מספרו של עמוס עוז, היום המדרג שונה לחלוטין. בראש עומדים הסלבס, אחריהם הפוליטיקאים ואנשי ההון, ובסוף אלו שעל הגדר, שמאלנים, תתי אלופים בצה"ל, ראשי שב"כ לשעבר, אלו שמפגינים ונקראים יחד עם הצעירים המדהימים שעתידם בורח – אנרכיסטים.
אחד השקרים הנפוצים היום הוא שקר השוויון. כולם שווים וכאילו במגפה אין מדרג חברתי תחלואתי. אם נסגור, נסגור את הכל. ככה לא בונים חומת הגנה מהמגפה. אם מחר בבוקר יתברר שעכו עיר ירוקה, אז צריך לפתוח את החינוך בעכו, וזאת למרות שבערים אדומות לא ילמדו. זה צו השעה וזאת הדרך לתמרץ ראשי ערים לעשות הכל, בשיתוף האזרחים, להדביר את הקורונה.
ביוון, באי שיש בו קורונה סוגרים את התיירות עד יעבור זעם ובאיים אחרים עובדים במלוא המרץ. זה החוזה והרמזור של רוני גמזו שהפוליטיקאים מיהרו למסמס עקב שיקולים זרים. הרעיון לפתוח את אילת לישראלים שיעברו בדיקה בכניסה לעיר הוא רעיון מעולה שצריך ליישם אותו.
הכלכלה, יותר מהקורונה, היא המחלה שתישאר אתנו הרבה זמן ועלולה לרסק את החברה. אם עכו, כמשל, תהיה ירוקה, ייתנו לספר ולקוסמטיקאית ומוכר הפלאפל לעבוד. צ'קים חוזרים הם מחלה חברתית שתוקפת לקוחות וסוחרים שנחסמים בבנק. במחלה צריך להילחם נקודתית ולא לערבב אותנו עם שוויון חברתי מזויף מבית היוצר של הפוליטיקאים. תנו אהבה ותוציאונו מהחושך.
אייל על הגריל
בסוף בסוף, בגלל השפיץ של הנעל, הפעם של ערן זהבי, לא עברנו את סקוטלנד ולא הגענו לגמר פלייאוף היורו.
כל השבוע לפני המשחק התקשורת ניפחה את ערן זהבי וכנראה הביאה לו את הנאחס, אבל מעבר לזה היה משחק ארוך ומשעמם שבו כל קבוצה פחדה לספוג שער ולא שיחקה במטרה לנצח. זה היה סיוט מתמשך ולדעתי שתי הקבוצות – סקוטלנד וישראל יחד – צריכות לעוף מהמפעל ולאפשר לסרביה לעלות אוטומטית על חשבונם, כי הכדורגל שהם הציגו היה ברמה של הליגה שלנו ואולי אף פחות מכך, ולא של נבחרות לאומיות.
ואם בנבחרת עסקינן, הרי שהעימות ביום שישי בין השרה מירי רגב לאייל ברקוביץ היה בהחלט משחק התקפי על כל הקופה. למי שפספס, השרה רגב ביקשה מברקוביץ התנצלות פומבית על אמירתו שהליכוד הוא משפחת פשע. השרה רגב, איימה על ברקו באופן מאפיונרי, שלא יהיה מאמן נבחרת אם לא יתנצל.
לדעתי, ברקוביץ יצא מזה טוב, כי תמיד יוכל להתהדר בתואר של האיש שלא מונה למאמן נבחרת בגלל רדיפה פוליטית.
ובינינו, הרי ברקוביץ לא מתאים להיות מאמן נבחרת, אז אם בכל זאת יום אחד יקרה הדבר הבלתי הגיוני בעליל והוא יקבל את התפקיד, אני מקווה שמירי רגב לא תחפש "וונדטה", כלומר נקמה בברקוביץ, ותפעיל לשם כך את קשריה הטובים עם ארגון לה פמיליה, או עם כל גורם אחר שייתן לברקוביץ הצעה "שלא יוכל לסרב לה".
