מפגש משפחתי אחרי כמעט חודשיים של קורונה – הבלוג היומי של עלית קרפ
סוף סוף, אחרי כמעט חודשיים שלא נפגשנו, הגענו כולנו היום לארוחת צהריים אצל אמא שלי.
אני מוכרחה לומר, שלמרות 80 שנותיה, במשך כל השנים אמא שלי מקפידה לערוך ארוחת צהריים בשבת פעם בשבועיים לכל הילדים שלה, לבני הזוג שלהם ולילדיהם, ועם השנים אנחנו כבר קרוב ל-20 איש. כמובן, שלא כל הילדים מגיעים: נ', הבן הגדול של אחותי' הוא חייל ולא תמיד מגיע; ע' שלנו עסוק בענייניו ולא תמיד מצליח להגיע, וגם נ' שלנו עסוקה, לומדת, וא' החבר שלה לומד ולפעמים גם עובד בשבתות, ואף על פי כן, היום היה הרכב כמעט מלא (נ' וא' לא הגיעו למרבה הצער, אבל בשבוע הבא ניסע אליהם לירושלים).
בשלב מסוים הגיעה גם ש' דודתי, ביחד עם חלק מהילדים שלה ועם שתי נכדות, וכך, מתוגברים בשניים מבני דודנו, יכולנו לעשות פינת הדעה המקורית בנוסח חגיגי במיוחד, והבנים יכולים היו להגיד את כל השטויות שהם התאפקו מלומר אותן במשך כל השבועות הללו שבהם לא נפגשנו, והיה מה-זה-כיף.
ל', אחי, שהוא בן שנולד אחרי שתי בנות תכף הסביר לאחותי ולי, שאמא בכלל לא רצתה שאנחנו נבוא, אבל הוא שכנע אותה ובזכותו אנחנו פה. ש', הבן השני של אחי, הציק לא', אחיו הקטן, ואני אמרתי לו שכבת בכורה אני מצטערת עד היום שלא הצקתי לאחים שלי ולא הכיתי אותם ושטוב הוא עושה שהוא מציק לאחיו הקטן. בקיצור, המפגש היום היה חגיגה מתמשכת של איוולת ואי תקינות פוליטית, וזה עוד כלום לעומת מספר הקלוריות שהכנסנו. נו, מחר יום חדש.
כל החברים לחדר האוכל?
כל עניין ארוחת הצהריים בדירות הפרטיות בקיבוצים תפס תנופה מאוד רצינית עם הפרטת הקיבוץ, כי אז פתאום צריך היה לשלם על הארוחות, וכמו שאמר אחד המשתתפים בסרטו הדוקומנטרי של אריה דותן על חדר האוכל של קיבוץ נחל עוז – זה כמובן גרם לאנשים לחשוב, שאולי יותר כדאי לבשל בבית.
תכף שהתחלתי לראות את הסרט המעניין הזה, הבנתי שנחל עוז הוא לא מהקיבוץ הארצי. מי שגדל בקיבוצי הקיבוץ הארצי יודע לזהות את הארכיטקטורה המיוחדת להם גם במבני הציבור וגם בדירות הפרטיות של החברים, וראיתי שזה לא זה. אבל ההתנהלות של עובדי המטבח ועובדי חדר האוכל נראתה לי מוכרת: הטבחיות התלוננו על התקציב הקטן שבאמצעותו הצטרכו להפיק ארוחות, החברים התלוננו על רמת האוכל, והגזבר הביט בכולם וידע מה יש ובעיקר מה אין.
שם, במטבח של נחל עוז בישלה גם מי שהייתה לימים גיבורת השיר "סרנדה לעדה" שכתבה לאה נאור והלחין משה וילנסקי, וכך נאמר בו:
עדה איזו מבשלת מקסימה היא,
את קסמיה היא עושה מול הכיריים:
היא לוקחת כף של מלח,
קילו לחם, קילו קמח,
ומכינה מזה בשר לצהריים.
בשר גמל
אחת המשתתפות בסרט, שהייתה שם האקונומית (האחראית על המטבח) הרבה שנים סיפרה, שפעם, בשנות הצנע, הגיע אליה סוחר בשר והציע לה לקנות בשר גמל. "זה כמו בשר פרה", אמר לה, "אבל תגידי למבשלת שזאת פרה זקנה וצריך לבשל אותה הרבה זמן".
וככה היה, המבשלות, סיפרה האקונומית, בישלו את הגמל ושיחקו כדורגל במשך שעתיים עד שהוא התרכך. לי זה הזכיר, שהיה קיבוץ אחד של הקיבוץ הארצי, שסיפרו עליו, שהמצב שם היה כל כך קשה, עד שאכלו גמל, וגם, ששנים רבות אחרי שהמקרה הזה קרה, כשלפעמים היינו נוסעים לאיזה קיבוץ אחר והיינו אוכלים שם איזה בשר שלא מצא חן בעינינו היינו אומרים: 'אוף, מה זה פה? מבשלים אצלכם בשר גמל במטבח?'.
אבל באמת שעד הבוקר, כשצפיתי בסרט, לא ידעתי שהשאלה הזאת מבוססת על מקרה בשר ודם, הרבה בשר, כך נראה.
