"זכות השיבה"
בזמן אחרון החריפה "הקשת הדמוקרטית" את מאבקה בין קיבוץ ניר דוד ואנשי בית שאן על הזכות לרחוץ בנחל האסי העובר בין בתי קיבוץ. הקיבוץ לא מאפשר לזרים לרחוץ בנחל ואף הקים שמירה למנוע הסתננו. נדמה לי שהקשת הדמוקרטית, שמטרותיה טובות, ירתה לעצמה ברגל בסכסוך הזה, וכי מן הראוי לבדוק אם אין כאן גזענות הפוכה.
לפני 86 שנה, בתקופת המנדט, בימי חומה ומגדל, באו מתיישבי קיבוץ ניר דוד (תל עמל), ייבשו את הביצה והפכו אותה לנחל זורם, נלחמו במלריה, נלחמו בפורעים הבדואים בסביבה והקימו ישוב למופת, שהיום הדור השלישי והרביעי נהנה מפרי עמלם.
מה זה קשור בכלל לעניין בית שאן? האם כל פרויקט ציוני שגוזר קופון נדל"ני אחרי 90 שנה חייב להתנצל ולהתחלק במעשה ידיו עם מישהו אחר? האם קיבוץ גליל ים ליד הרצליה, שהתמזל מזלו והנדל"ן שלו האמיר שחקים, צריך להתחלק ברווחים עם שכונה או יישוב אחר? הרי ברור שאם יפתחו את השער וכולם יבואו בו, חיי הקיבוצניקים יהפכו לגיהינום.
הזכות לפרטיות איננה גזענות. זה איננו סכסוך שכנים על פרויקט משותף. אי אפשר לשנות את מהלך ההיסטוריה תחת הסיסמה הטהרנית שהאשכנזים דפקו עוד פעם את הספרדים. המציאות היא כזאת שהפרויקט הציוני נבנה בשלבים ואי אפשר להוציא את הלבנים מתחת ליסודות בתואנה של שוויון. יותר מזה, גם אם יש לאנשי בית שאן צידוק משפטי, הרי שהוא בטל בשישים בכל הנוגע לצידוק המוסרי.
קנאת חינם ושנאת חינם מיותרות בימים כתיקונם ובטח שבאלו הימים, שהם ימים שלא כתיקונם.
צריך לזכור שבעצם תושבי בית שאן מבקשים לעצמם, דה פקטו, את "זכות השיבה" למקום שלא נולדו בו ומעולם לא פעלו בו.
התבוסה של בארסה
עיתונות הספורט נכנסה להלם. ברצלונה עם ליונל מסי הובסה בליגת האלופות 8:2 על ידי באיירן מינכן. עקבתי אחרי השידורים באולפנים. כולם כאחד דיברו במושגים של יום כיפור, אבל עולמי, חורבן הבית ומה לא. כולם איבדו פרופורציות ודיברו על סוף עידן קוסמי.
ואני יושב, מאזין ולא מאמין. הלו, רבותיי הפרשנים, זה כדורגל. בסך הכל משחק שלפעמים קבוצה אחת מסוגלת לפרק קבוצה אחרת, וכבר היו דברים מעולם. אז אולי כדאי להירגע, הרי ברצלונה לא הפסידה בבחירות, היא הפסידה במגרש הכדורגל, והיא חיה, בועטת ונושמת, ובתוך תקופה קצרה תחזור לתת כדורגל מהנה ושובה עין, עם ניצחונות מרהיבים, כי מדובר במועדון פאר שידע מהר מאוד להתעשת ולהתארגן.
אני נזכר בשתי תבוסות של נבחרת ישראל – האחת מול רוסיה, שם במוסקבה חטפנו חמישייה, אבל ברמת גן, בגומלין, הנבחרת שיחקה אחרת, עם חודורוב וגלזר ונחום סטלמן, והפסידה רק 2:1 בתצוגה יפה לעיני 50 אלף אוהדים משולהבים.
אני נזכר בתבוסה נוספת. הפסדנו בוורוצלב בפולין 7:2, ואחר כך בגומלין, בארץ, יצאנו תיקו 1:1, עם משחק מדהים של שוער הנבחרת מישל פורטל, שקיבל יסודות משחק במעברה בקרית חיים.
אז זהו. כדורגל הוא משחק הפכפך שמטרתו לשמח, לענג ולא כדאי ולא רצוי לאבד פרופורציות. ברצלונה ומסי עוד ייתנו הצגות מרהיבות, והדיכאון יתחלף באופוריה, כי זה בעצם מהות המשחק. כדורגל משחקים משבת לשבת, ולברצלונה חוקים משלה.
