הסופר מייקל שייבון כתב ספר מדהים שנקרא "איגוד השוטרים היידים". הספר עוסק בהיסטוריה אלטרנטיבית, שבה ישראל הפסידה במלחמת השחרור ב-1948ומה קרה לישוב העברי אחרי אותו הפסד. לפעמים אני מסתכל על מה שקורה לנו כאן ועכשיו מנקודת מבט היסטורית וספרותית וחושב על הפוליטיקה שלנו כחלק ממיתולוגיה עברית בת זמננו. אחת הדמויות שמעסיקות אותי היא דמותו של בני גנץ, איש צבא שנקלע שלא בטובתו לסיטואציה בלתי אפשרית. האם בני גנץ יירד לשאול כמו אודיסאוס הגיבור מהמיתולוגיה היוונית וימצא את הדרך לכפר הולדתו? אינני יודע. ימים יגידו.
יש הסבורים שגנץ גמר את הקריירה והוא בעצם סוס קרבות מת. אלו הם פרשנים פוליטיים, אבל האם מספרי הסיפורים שרואים למרחוק לא מייעדים לו תפקיד אמיתי וחזק ומשמעותי בדרמה של כולנו? האם לא יתכן שבכניסתו לממשלה "תחת האלונקה" הוא בעצם הציל את כולנו מבחירות רביעיות וחמישיות בימי קורונה, מכאוס בריאותי, פוליטי וכלכלי, ממלחמת אחים, האם ההיסטוריה תוכיח בסופו של דבר שבחירתו הייתה נכונה למרות שכרגע היא לא נראית כזאת?
כשאני חושב על דמותו של בני גנץ במושגים ספרותיים, אני נזכר בשני גיבורים היסטוריים, שבתחילת דרכם לעגו להם ולא ספרו אותם. האחד – ולדימיר איליץ' לנין, שעשה בסופו של דבר את המהפכה ברוסיה הצארית באוקטובר 1917, והשני מוסטפא כמאל אטאטורק, שייסד את מפלגת הטורקים הצעירים ושינה את פניה של טורקיה ל-80 שנה.
יכול להיות שהגזמתי, יכול להיות שהפרזתי, אבל בתקופה כל כך מופרעת שבה אנו חיים, לבן אדם מותר לפעמים להסתכל קדימה וקצת לפנטז על גיבור מיתולוגי כזה או אחר שיציל את הממלכה.
סיפור חלם
עד היום, אחרי שנות דור, יש לי קשר אישי חזק לתנועות הנוער ולחברים שפגשתי שם ועם חלקם אני עדיין בקשרי חברות. בשנים האחרונות, כשבתי הייתה בתנועת הנוער העובד ומספר שנים בתנועת הבוגרים, ראיתי עד כמה הגוף הזה עושה עבודת קודש בחינוך הלא פורמאלי.
זה שנים שקמו תנועות נוער בקרב ערביי ישראל והמפגש בין הנוער היהודי והערבי הוא תשתית בסיסית לדו קיום, לחברה אזרחית שיש לצעירים מחויבות כלפיה, לעבודה קהילתית בפריפריה ובשכונות המצוקה ומתן סיוע לשכבות נחשלות שזקוקות לשילוב, שילוב שהרבה פעמים תנועות הנוער עושות במקום המדינה.
והנה עכשיו אני למד מהתקשורת, כי קיימת סכנת הפסקת פעילות של התנועות עקב הפסקת תקציב. הסיפור הוא פשוט סיפור חלם. האחראים בממשלה על הנושא יודעים שזה נושא חשוב ושמדובר בכסף קטן במושגי מדינה, אבל הביורוקרטיה "הטורקית" בממשלת ישראל חוגגת, וכל שר וכל משרד שולח את הטיפול לגורם אחר. בסך הכל מדובר בסכום של כמאה מיליון שקלים שניתן באמצעותו להפעיל כ-300 אלף חניכים בתנועות הנוער. זהו סכום קטן וצנוע במונחי חינוך ועלות התועלת שבו היא מדהימה.
אסור לגרום לכך שפעילות תנועות הנוער תיפסק מפני שלממשלה אין תקציב כבר כמעט שנתיים ומפני שצריך כל הזמן לאלתר, כדי להנשים פרויקטים חינוכיים וגם אחרים. בסוף זה הכסף של כולנו שצריך להגיע לכולנו, ויפה שעה אחת קודם. יכול להיות שלתנועות הנוער אין לובי חזק מספיק, אבל כדאי ששר החינוך החדש ייקח את הנושא כפרויקט אישי ויפתח את הברז התקציבי לנושא כל כך חשוב.
