לזכרם של הקרייתים שנפלו במערכות ישראל – הטור של צ'רקס
הלילה, לפני יום הזיכרון, היה לי קשה להירדם. יום זיכרון אחר ושונה. כל שנה אני יוצא לים יחד עם קבוצת חברים, שאחרי בית הקברות עושים טקס נפרד לתת אלוף ארז גרשטיין, שהיה המפקד שלהם בלבנון. השנה לא נצא, כי הים סגור בינתיים. ובשעת הצפירה יהיה לי רגע של זיכרון, שבו נצרבים פניהם של שני חברי מהכיתה בבית הספר העממי – אמיתי הלפרין וזאביק (צ'יכלי) מנגר, שנפלו במלחמת יום הכיפורים.
במדינה שלנו כל אחד שייך לדור של מלחמה. דור תש"ח ודור סיני ודור כיפור ודור לבנון.
עמוס פנצר
ברחוב הקטן, שבו אני גר, היו שתי משפחות שכולות שהכרתי. עמוס פנצר נהרג במלחמת השחרור בקרב על אשדוד מול הצבא המצרי, והוא בן 18 בלבד. פעם שאלתי את אבא שלו איך הוא נראה כל כך צעיר ונמרץ גם, כשהתקרב לגיל 90, והאב שקראו לו בשכונה סבא חיים, השיב לי, אני צעיר כי יש לי ילד צעיר בן 18 בחולות של אשדוד. משפט אכזרי שגם משורר מלחמות היה מתקשה לכתוב שורה שכזאת.
צלי שמחוני
בקצה הרחוב גר בצלאל (צלי) שמחוני. הוא היה בן 20 כשנהרג בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, ואותו הכרתי ואפילו קצת הערצתי. היה נמוך ומוצק, חובש כומתה שחורה ונעליים אדומות כיאה ללוחם בסיירת שקד. צלי נהרג בתור חובש כאשר טיפל בפצוע וצלף מצרי פגע בו מהצד השני של התעלה. ממש כמו בשיר של יהורם גאון "בלדה לחובש", שאני חושב שנכתבה על צלי ועל עוד כמה שנהרגו כמוהו תוך כדי מתן עזרה תחת אש.
אבא של צלי היה חבר של הוריי, והוא הפך לצל של עצמו אחרי מות בנו. הכאב על פניו המיוסרות היה ניכר ביום יום. הוא גם לא האריך ימים.
אמיתי הלפרין וזאביק מנגר
ונחזור לבני כיתתי, אמיתי וצ'יכלי. צ'יכלי, ששירת בשריון, נהרג בסיני וקיבל את אות המופת. אמיתי נהרג בגולן, שירת בנחל מוצנח. צ'יכלי היה שובב, אמיתי היה רציני. לשניהם הייתי קשור, ותמיד ביום הזיכרון אני מדמיין אותם כאנשים חיים.
את אמיתי שהיה בשומר הצעיר, אני מדמיין כחבר כנסת מטעם מרצ, מין אידיאולוג של השמאל, של אחוות עמים. את צי'כלי אני מדמיין כיו"ר ההתאחדות לכדורגל, שהרי כדורגל היה אצלו בדם.
ככה זה במחשבות על צעירים עם פוטנציאל ענק שהפכו ביום אחד למגש הכסף שבזכותו אנחנו יכולים לחיות פה קצת באופן נורמלי.
