טור הקורונה היומי של עלית קרפ, שבת, 4.4.20
הבוקר קמתי כל כך מאוחר, שיצאתי למסעותיי רק אחרי תשע. שנייה אחרי שאני נכנסת למכונית ומתחילה לנסוע, אני רואה את ע', שכנתי וחברתי. אני עוצרת על ידה והיא שואלת אותי: "מה, את לא כותבת היום?". אפילו מחברת רבי מכר כמוני, שרגילה לאהבת הקהל ולהערצתו, שמחה מאוד מהשאלה הזאת.
"בחורה! בחורה!"
אבל זה עוד כלום, כי כשאני הולכת להאכיל את החתולים בפארק, פתאום אני שומעת קול של אישה מבוגרת צועק מאחד החלונות: "בחורה! בחורה!". אמנם היה לי הרגל להסתובב כשמישהו צועק "חיילת!" עד שהייתי בת 40 בערך, אבל גם מאז עברו כמה שנים, ו"בחורה!" בטח שלא היה ברפרטואר שלי.
כך שרק אחרי שהיא ממשיכה לצעוק, אני מביטה כה וכה ורואה ראש מציץ מאחד מהחלונות במתחם הדיור המוגן. כשראתה הגברת שאני מביטה בה, נופפה לי ואמרה "תודה על חתולים!". "על לא דבר", אמרתי לה, שמחתי וצחקתי והלכתי להאכיל את כל החבורה.
אחרי זה הלכתי הביתה, וכשהגעתי כבר היה קרוב ל-11:00.
אתמול אמנם ל' ואני היינו בקניות, שחלקן לפחות מיועד לליל הסדר, כל מיני ארטישוקים וכאלה, אבל כשהגענו ל"קשת" היה תור בכניסה, ולא התחשק לנו לחכות.
היום כבר אין ברירה והלכנו.
גם היום היה תור, אבל הוא הסתיים צ'יק צ'ק. בפנים יש אווירה נהדרת. גם אני כמובן שמחה ועולזת מכל סוגי האוכל שמקיפים אותי שם וגם רוב העובדים שם דוברי רוסית, ואיכשהו נראה לי, שהם יודעים להתמודד עם מצבי לחץ וקושי. זה לא המקום לקיטורים. כל העובדות מאופרות, מחייכות, ואומרות, זה יעבור, הכל יהיה בסדר. קנינו מה שצריך, וגם, למען האמת, כמה וכמה דברים שלא צריך, ויאללה, הלכנו הביתה לארגן משהו לצהריים.
שוודיה כמשל
אבל לא הכל שמח.
יש לי הרבה חברות וחברים שנמצאים בחל"ת או שפוטרו או שהם עצמאים קטנים והמצב אצלם מאוד לא פשוט; חלקם על סף משבר ממש. מי שהיו שכירים עד כה, מצבם עוד איכשהו, כי הם זכאים לדמי אבטלה, אבל בעלי עסקים קטנים וזה כולל את כל העורכים, המתרגמים, העורכים הלשוניים וכיו"ב, אנשים שאינם שכירים אבל הם עובדים באופן קבוע בהוצאות ספרים, בעיתונים וכו' נראים לי ממש אובדי עצות.
במיוחד קשה מצבם של מפרנסים יחידים, לפעמים במשפחות חד הוריות, שהיו מעורבים בכל מיני פרויקטים שהוקפאו: הם לא קיבלו שכר כפרילנסרים ולא יכולים להציג תלוש משכורת לתבוע דמי אבטלה. האנשים הללו, רובם נשים כמובן, ניצבים כרגע מול שוקת שבורה והם אינם יודעים כיצד יערכו את הקניות לחג ובכלל.
כל העובדות מאופרות, מחייכות, ואומרות, זה יעבור, הכל יהיה בסדר. קנינו מה שצריך, וגם, למען האמת, כמה וכמה דברים שלא צריך, ויאללה, הלכנו הביתה לארגן משהו לצהריים
על רקע הדברים הללו אני קוראת את הכתבה שפרסם דיוויד סטברו ב"הארץ" בסוף השבוע על האופן שבו נלחמים בנגיף הקורונה בשוודיה.
מתברר, שבשוודיה לא הוטל סגר, אבל מבקשים מהאזרחים לנהוג באחריות: לא להתקהל ולא לצאת שלא לצורך, במיוחד אם אתה בקבוצת הסיכון. יחסי האמון בין האזרחים לבין השלטון מעוררים בלבי השתאות, ואף על פי כן, אינני בטוחה שהם עומדים במבחן התוצאה.
בשוודיה יש מספר תושבים כמו בישראל בערך, וכרגע יש שם פי 10 יותר מתים. הייתכן ששוודיה מוכנה להקריב חלק מאזרחיה כדי להבטיח שלמי שישרוד את הקורונה יהיה עולם שניתן לשוב אליו? אינני יודעת, וגם אינני יודעת מה המעשה הנכון לעשותו. מה שבטוח זה, שכל חוזי העתידות למיניהן, שמבטיחים לנו שהעולם שאחרי הקורונה יהיה שונה מהעולם שהכרנו, או שיהיה כזה או אחר, כולם מזכירים לי את האמירה המיוחסת למארק טוויין ועל פיה, קשה מאוד להתנבא, במיוחד לגבי העתיד.
אהבתם את טור הקורונה היומי של עלית קרפ? לטורים נוספים: כאן
