הטור השבועי של צ'רקס מוקדש לימי הקורונה. עד כה כל אחד חי בסרט חייו, עכשיו כולנו באותה הצגת חצות.
אומרים, שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל עכשיו זה בדיוק הפוך. הווירוסים עובדים בשקט והאנשים מדברים את עצמם לדעת. לא מספיק שהפחד הקיומי מחלחל לתוך הבתים, בתקשורת יש מופעי אימה, החל מהמנכ"ל, דרך הפרופסור וכלה כל מיני מפיצי שמועות כזב.
אני היום די בטוח שאם במלחמת יום הכיפורים היו שלוש רשתות שידור ורשתות חברתיות, הסורים היו שולטים היום בנמל חיפה ובמעגן הקישון ואנחנו היינו פליטים באיי יוון.
הקריות קפאו ודווקא עכשיו צריך לעודד את כל מי שעדיין עובד – לקנות אצל העסקים הקטנים, המכולת השכונתית, הירקן, להזמין קצת אוכל מהמסעדה הקורסת, לעזור למי שאפשר.
אני מזכיר לעצמי שחייבים לשמוח, כן, גם לשמוח במצב הזה. כדי לשמור על החיסון הפנימי, שומע הרבה מוזיקה ביוטיוב וחושב לעצמי, כמה טוב היה לנו ובכלל לא ידענו
עד הקורונה כל אחד חי בסרט הפרטי שלו. עכשיו כולנו באותה הצגת חצות. אני לתומי חשבתי שאני בן אדם צעיר. הרי תכננתי ב-12 ביולי להפליג לקפריסין עם ילדים מבית הספר של מעגן מיכאל, ופתאום מתברר לי שאחרי גיל 65 אני ברמת סיכון גבוהה וצריך בידוד הרמטי בבית.
ומה יהיה אחרי הבידוד? האם אחזור להיות עוד פעם צעיר, האם לא יאבדו לי המיומנויות שרכשתי בעמל רב כל חיי?
בינתיים, אני בשגרה שלי החדשה, מנסה לשמור על אופטימיות ושמחת חיים, ומקווה בכל ליבי שסוף-סוף, בצוק העיתים, תקום ממשלה בישראל.
שגרה
כל אחד בונה לעצמו שגרה בימי הקורונה. אני ואשתי בבית יחד עם הכלב ויטו. גם הוא קשיש בן 14 שנה. בבוקר אשתי עושה איתו סיבוב ואני עושה איתו בערב.
בין לבין, אני מנסה לעשות את הבלתי ייאמן ולבנות שגרה. לומד יוונית, מצליח לקלוט ארבע מילים ביממה ולמחרת שוכח חצי, אבל בקצב הזה בתוך שנתיים אני אדע 700 מילה, ואולי אוכל לדבר.
אני מקווה שעד פרסום הכתבה יפתחו את הכנסת ויפסיקו לריב שם. אם לא ניפול בגלל הקורונה ולא ניפול בגלל הכלכלה, אנחנו עוד עלולים ליפול בגלל פוליטיקה קטנה
עכשיו אני אזרח ותיק, שזאת מילה מכובסת לקשיש שעוסק בהישרדות, רואה סדרות בטלוויזיה וקורא ספרים.
כרגע אני קורא את הספר "שירת סרטני הנהר" של דליה אוונס, ספר על ילדה בשם קאיה שחיה לה בהישרדות מתמדת באזור ביצות בארצות הברית.
אחרי שנת הצהריים אני יוצא להליכה שכונתית, תוך שמירת מרחק מהמתעמלים האחרים וכל הזמן אני צובט את עצמי שזה אמיתי ולא סרט של מדע בדיוני.
אני מזכיר לעצמי שחייבים לשמוח, כן, גם לשמוח במצב הזה. כדי לשמור על החיסון הפנימי, שומע הרבה מוזיקה ביוטיוב וחושב לעצמי, כמה טוב היה לנו ובכלל לא ידענו.
בקטנה
הדבר שהכי ציער אותי השבוע היה כשראיתי במעגן בקישון סירת דיג חוזרת עם שלל נהדר של 350 ק"ג דגים, ואין מה לעשות עם הסחורה כי המסעדות סגורות והמחירים נופלים.
הפנים של שלושת הדייגים שבסירה אמרו הכל. הם סיפרו את כל הטירוף שבסיפור. בסוף יצטרכו לפתוח את המדינה כדי להחזיר את הכלכלה לחיים, אבל לפני כן אני מקווה שעד פרסום הכתבה יפתחו את הכנסת ויפסיקו לריב שם. אם לא ניפול בגלל הקורונה ולא ניפול בגלל הכלכלה, אנחנו עוד עלולים ליפול בגלל פוליטיקה קטנה.
