ידע זה כח. מתגעגעים למרים הספרנית

ידע זה כוח?        

"אני צריכה להכין עבודה על הקונגרס הציוני הראשון" סיננתי בספק לחישה ספק פנטומימה לעבר מרים הספרנית. למרים היה שיער קצוץ צבוע בגוון אדמדם, הבעת פנים קפואה ומשקפיים תלויות על הצוואר. "ידע זה כח" בהחלט נאמר עליה.

היא הייתה אלוהי המידע והשקט. היא נעה באיטיות אך בנחישות לעבר מדפים עמוסים באנציקלופדיות, חלפה על פני "בריטניקה לנוער" ו"מכלול" ושלפה במומחיות את "הלקסיקון הציוני".

ואני הוגליתי לשולחנות הלבנים בקומה השנייה ונצטוויתי לשמור על דממה.

ילדות של שנות ה-80, המידע היה בפרינט, כרוך בספרים עבי כרס. עולם שבו לסכם על הקונגרס הציוני, משמעו שבאמת הייתי צריכה לקרוא, להבין ולהפיק משמעות.

עידן נטול קופי פייסט, שאת הסיכומים שלנו הגשנו בכתב יד, עם קו צבעוני להדגשת כותרות ועמוד שער מושקע. הייתי מעבירה חוט בחורים שבדפי הפוליו, קושרת פרפר וזו הייתה הכריכה המהודרת, לימים הגיעו ניילונים עם חורים – פסגת הטכנולוגיה והאסתטיקה.

היינו צריכים לדלות ידע ממספר גורמים, המורים שלנו היו מקור לא אכזב ונשאתי אליהם עיניים כלות. זיכרון אנושי היה תכונה נערצת וחשובה להצלחה אקדמית.

בגלל הקושי במציאת העובדות, לפעמים היו עוברים ימים מהזמן ששאלה הייתה מתעוררת בי ועד לרגע שהגיעה התשובה המיוחלת. ברדיו שודרו תוכניות שזו הייתה מטרתן: לשאול מומחים שאלות ולקבל תשובות שאין עדיין בספרים.

נושאים עיניים למורים

כשהגעתי לפני עשור ללימודי התואר השני בחינוך, הייתי בהלם תרבותי. ניתן בימינו לעשות תואר שלם בלי שכף רגלו של הסטודנט תדרוך בספרייה. ניתן להזמין מאמרים ולקבל אותם בקבצי PDF ישירות למייל. הצירוף ידע זה כח כבר לא דיבר לאף אחד.

נעלמו הימים של ישיבה ארוכה בספרייה על שולחנות ארוכים עם מילונים וכרכים על גבי כרכים של כתבי עת, נעלמו מנורות השולחן הירקרקות ונעלמה מרים עם התספורת הקצוצה, המשקפיים התלויות ושלל הצקצוקים שלה.

"אז מה זה הרמנויטיקה?, ואל תביאו לי את ויקיפדיה" לילי אז מרצה נערצת, לימים דיקן הפקולטה, גערה בנו הסטודנטים העצלים.

"יש לי את גדמר" לחשתי בחוסר ביטחון. "או זה מצוין, לזה אנחנו קוראים מקור ראשוני, ומה גדמר אומר?" בשלב הזה עברתי לגמגומים בעברית מדוברת,

"האמת שלא ממש הבנתי. הוא אומר שצריך להבין טקסט בהקשר החברתי, לפרש כל חלק מהטקסט בנפרד אבל גם כחלק מהטקסט השלם"

"אז מה לא הבנת?"

"מה זה אומר…?"

הכיתה צחקה, זה תפקיד שלא היה לי לפני התואר השני – הליצן של הכיתה. הייתי תמיד החרשנית, החננה, ההישגית. כנראה שהעשור הרביעי לחיי הביא עמו הומור. כאבי גב והומור. אבל גם כמה תובנות על העולם.

תובנות על העולם

כשהייתי ילדה המחשבה על אינסופיותו של היקום הייתה מבלבלת אותי. ההבנה שאין סוף מביאה איתה את התובנה שגם אין התחלה, הכל מעגל אינסופי שמגמד אותי, את המחשבות שלי ואת הקיום שלי. הייתי עוצרת את עצמי בנקודה הזאת לפני שאתפוש בחרדה שאין משמעות לכלום.

בגיל 33 מצאתי את עצמי כמו סטודנטים רבים לפני ואחרי מנסה לשחות בים של מאמרים וידע. יש הכל מהכל. כאילו כל מחשבה אנושית אפשרית נכתבה, נוסחה, נבדקה אמפירית ופורסמה בז'ורנל.

כשיש כל כך הרבה מידע שממשיך להיצבר בעננים וספריות וירטואליות, נשאלת השאלה איך מסננים מה רלוונטי? מה נכון? יש כזה דבר בכלל נכון? מרוב ידע אין ידע או האם באמת ידע זה כוח?

מצאתי את עצמי מתגעגעת לספריה הישנה ברחוב הרצל בנהריה הקטנה. הספרייה שהוקמה בביתו של שמעון רייך, ממייסדי העיר וחוסה בצילו של פיקוס ענק.

מתגעגעת לבלבול נוכח מדפי הספרים עמוסי כל טוב, לריח הזה של דפים ישנים, לתחושת הכבוד שהייתה אופפת אותי בהיכנסי להיכל הידע. להתרוננות הנפש, כשהייתי יוצאת חמושה בשלושה ספרים, יודעת שלפחות לשבוע הקרוב יש לי מה לקרוא.

בימים ההם הכוח (שליטה על זרימת המידע) היה בידי השלטונות – במקרה שלי מרים הספרנית. בידיה היה הכוח לתת לי לשאול ספרים ממדפים המיועדים למבוגרים. ברצונה קראתי בגיל 12 את "ג'וזפין רעיית הקיסר" וברצונה, או יותר נכון אי רצונה סורבתי ל"ציפורים מתות בסתר" (מה שרק הגביר את המוטיבציה שלי להשיג את החומר האסור).

פעמים רבות התרעמתי על השרירותיות שבחלוקה, אבל היה מי שלקח אחריות, וזה היה מרגיע.

בשבועיים האחרונים חזרו לי פלאשבקים מחיי הסטודנטיאליים באוניברסיטת חיפה. נזכרתי בבלבול והחרדה הקשורים לעודף מידע ולתחושה שאין מבוגר אחראי.

ימים של חרדה ובלבול

הימים ימי קורונה, העולם כמרקחה והמידע מציף כל כך, שהתחושה שמרוב ידע אין ידע, מפעמת בי חזק. ידע זה כח כבר לא מדבר לאף אחד. התקשורת פמפמה בנו הנחיות ממשרד הבריאות, התראיינו מומחים שסתרו את ההנחיות.

נחשפנו למאבקים בין האוצר לליצמן. שמענו על אכילת עטלפים ועל מזימות גלובאליות ותיאוריות קונספירציה על נגיפים מהונדסים. רבים נחשפו לראשונה להבדל בין חיידק לנגיף, לאחר שבמשך זמן רב לא הבינו למה לא נותנים פשוט אנטיביוטיקה.

אמרו לנו שהנגיף לא עובר ממשטחים, אחר כך אמרו שהוא נשאר על משטחים 14 דקות אחר כך עלו ל-3 ימים ואתמול שמעתי שיש עדויות של נגיפים ששרדו 17 יום על משטחים.

כעובדת רשות מקומית, אני יכולה לספר שאנחנו העובדים היינו מבולבלים – השביתו אותנו, ואז אמרו לחלקנו לבחור בין חל"ת לחופשה שנתית. ואז הגיע הסכם קיבוצי שהפך שוב את היוצרות.

המדינה חילקה אותנו לחיוניים ולא חיוניים, וכמה מעליב זה להיות לא חיוני? ההסתדרות שלחה הודעות טקסט שסתרו את הודעות השלטון המקומי. עובדים קיבלו מסרים מגורמים שונים – כעשר ביום.

כמי שעובדת מול מערכת החינוך קיבלתי גם את כלל התכתובות ממנכ"ל משרד החינוך, מנהלת המחוז, המפקחים השונים ומולם מזכ"לית הסתדרות המורים. ומעל הכול ריחפה תחושה של עמימות, וחוסר ודאות.

חברים לעבודה קמו בבוקר יום אחד עם חששות לפרנסתם לצד פחד מהמגיפה המסתורית.

אני חושבת שבכולנו קיים געגוע למרים הספרנית, שתכניס קצת סדר לחיינו, שתחליט מה המידע הנכון לנו, ותקצה לנו מדף.

לפניות ותגובות במייל: galitwe76@gmail.com