קריית היובל, ירושלים – הבלוג היומי של עלית קרפ
45 מעלות טבין ותקילין הראה מד החום של המכונית שלנו היום בדרך לירושלים. אז אולי זאת הטמפרטורה של הכביש, או הטמפרטורה הקרובה לכביש, אבל מעולם לא הראה מד החום טמפרטורה כזאת. האם ייתכן שכדור הארץ מתחמם? באמת שבחוץ גיהינום. מזל, שבדירה הקטנה והנחמדה של נ' ושל א' החבר שלה יש מזגן…
נסענו היום לבקר אותם בפעם הראשונה בדירה שלהם, אף על פי שהם נכנסו לגור בה כבר לפני כמה חודשים, ממש ערב פרוץ הקורונה למחוזותינו, ומאז חיכינו עד עבור זעם. האמנם עבר? אינני בטוחה. הביקור היה נחמד ומרגש, ומכיוון שהם גרים ליד המרכז המסחרי של קריית היובל, שאני עוד זוכרת מילדותי בירושלים, הייתה לי הזדמנות להעלות זיכרונות.
בקונדיטוריה הירושלמית
מעשה שהיה כך היה: לפני יותר מחמישים שנה הלכתי ביחד עם אמי, עם חברתה א' ועם שתי בנותיה של החברה ג', בת גילי, ונ', אחותה הקטנה למרכז המסחרי של קריית היובל. ג', חברתי, ואני היינו יחד בגן, ואולי אפילו בכיתה א' ואחותה של ג', נ', קטנה מאיתנו בשנתיים, אולי בשלוש, ובכל מקרה, אנחנו היינו כבר הרבה יותר גדולות ממנה.
האירוע המרכזי של אותו אחר צהריים היה ביקור בקונדיטוריה השכונתית. לילדים של היום זה בכלל לא נראה כמו בילוי, כי היום יש מאפייה, קפה ומאפה, תנור של פילסברי, קפה הפוך, מכונת משקאות ומה לא בכל פינת רחוב, אבל זה היה בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, ותאמינו לי, שזאת הייתה חגיגה, מה גם שכל אחת מאיתנו קיבלה עוגת שמרים ממולאת בגבינה וזרויה באבקת סוכר דקיקה. אולי הן גם היו חמימות… אינני זוכרת.
בכל מקרה, ג' ואני היינו גדולות ושתינו כבר ידענו פרק או שניים באכילה. חיש קל בלענו את העוגות שלנו, וברגע של חוסר תשומת לב משתי האימהות שלנו, חטפנו גם את העוגה של נ', אחותה של ג' ואכלנו גם אותה מהר.
כן, ככה זה היה. נ', הייתה קטנה מאיתנו, אבל כבר עשתה לעצמה שם של זללנית, וכשהתחילה לבכות שהיא רוצה את העוגה, אמא שלה אמרה לה: נ', תתביישי לך, הרגע קיבלת עוגה, כבר גמרת אותה ואת רוצה עוד אחת? ונ', שגם התבלבלה מהמתקפה המאורגנת שלנו על העוגה שלה וגם נעלבה מאוד ממה שאמא שלה אמרה לה, לא הצליחה בשום אופן להסביר את העוול שאחותה ואני גרמנו לה, ומאוד בכתה, ואנחנו, ג' ואני, הבטנו בנעשה, כשהעוגה של נ' בכרסנו ולא אמרנו מאום.
תמימות של ילדים?
אני מזכירה לעצמי מדי פעם את הסיפור הזה, במיוחד כשמישהו מתחיל לספר לי כמה שהילדים הם איים של טוהר וטוב בעולמנו. מי שחושב שילדים הם תמימים, שיבוא להשקיף ביחד אתי מחלון דירתם של נ' בתי וא' החבר שלה, שצופה על פני המרכז המסחרי של קריית היובל ואספר לו על תום ליבם של ילדים; נדמה לי, שהקונדיטוריה הזאת עם עוגות הגבינה זרויות אבקת סוכר דקיקה עוד קיימת שם, גם אם חלו בה כמה וכמה שינויים.
